"כבר ידוע שלאורך 64 השנים שחלפו מאז כינון המשטר הציוני, המנהיגים הפוליטיים של פלשתין אינם לומדים לקח מן ההיסטוריה וחוזרים על טעויותיהם הקודמות. הטעות ההיסטורית הראשונה של מנהיגי פלשתין היתה שהם האמינו לתרמית של מנהיגי העולם הערבי לשעבר ושכנעו את העם הפלסטיני לעזוב את פלשתין הכבושה תוך שהם מבטיחים להם שישובו אליה במהרה. במחשבה שהגירתו תהיה לזמן קצר, היגר העם הפלשתיני ללבנון, סוריה, מצרים, ירדן ועיראק, אולם לאחר הגירה זו לא זכה לשיבה (לפלשתין).
את הדברים הנכוחים והנוקבים האלה לא כתב תומך ציוני נלהב של ישראל. כלל לא. הקטע הזה כולו הוא מפרי המקלדת של הפובליציסט האיראני, חסן האניזאדה, איש המשטר השיעי. הדברים נכתבו ב-25 בפברואר השנה, והופיעו באתר השמרני עסר-אי-איראן, תחת הכותרת "הטעות ההיסטורית של חמאס", והם מובאים בנוסח העברי באתר ממר"י. העילה לכתיבת הדברים היתה תהליך ההתנתקות של החמאס ממשטר ההייטאוללות של איראן.
סוף המעשה מ-1948 ידוע: צבא הפולשים המצרי עם יועציו הצלבנים הבריטיים שתה את הים של עזה וליחך את חולות סיני בדרכו חזרה לקאהיר. הליגיון הירדני תחת פיקודו של הגנרל הצלבני סיר ג'ון גלאב זכה להצלחה יחסית, כבש את הגדה ושם קץ להחלטת האו"ם בדבר מדינה ערבית בארץ ישראל-פלשתינה. צבא הפולשים הסורי עם יועציו הצלבנים, הקצינים הצרפתיים, השאיר טנק חרוך בדגניה ונמלט אל ארמונות דמשק. הם לקחו איתם לארמונות דמשק גם את פאוזי אל קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי" (הפלשתינים טרם ידעו אז שיש להם עם) ונתנו לו איזה ג'וב.
וכך קרה שהעם הפלשתיני שהיגר מפלשתין הכבושה ללבנון ולסוריה, למצרים, לירדן ולעיראק באשמת מנהיגיו לא חזר לארצו.
הפגנה לרגל יום הנאכבה באוניברסיטת תל אביב
הבאתי כאן את דבריו של הפובליציסט האיראני כהדגמה לחוסר התוחלת, חוסר השחר והכישלון המובטח של השיח המקובל על הלאומנים הפלשתינים ומחרחרי הריב היהודים שלצידם בקשר ל"נכבה".
"השיח" הרגיל של הנכבה, "הנראטיב" (שמות נרדפים לשקר, בדרך כלל, סוגים של "אמת לשעתה") שאותו מנסים להנחיל ההנהגה הפלשתינית והזרמים הפוליטיים הלאומניים (בכל ימות השנה וגם היום), מבקש להסיר מעל הפלשתינים בפרט ומעל העמים הערביים בכלל את האחריות על תהליך ההגירה של 1948. אך הציטוט שהבאתי כאן מורה שלשקר אין רגליים. אפילו לא כשמדובר בידידיהם הטובים ביותר של הפלשתינים ושותפיהם הפוליטיים.
האמת ידועה לכל, ונסיונם של מנהיגי הפלשתינים לחסום את אוזניהם, את עיניהם ואת פיהם מביטוייה של אותה אמת, רק הופך אותם למגוחכים ואת טיעוניהם לחסרי כל אמינות.
אני מוכן להסתכן בכך שאחשב לצבוע, ובכל זאת אומר: אני כותב את הדברים מתוך השתתפות אמיתית בצערם של אחינו הפלשתינים על אותו אסון שקרה להם ב-1948. הלוואי שיצליחו לקום על רגליהם, לזהות את אויביהם האמיתיים ולתבוע מהנבלים האלה את המגיע להם.
אילו היה הפובליציסט האיראני האניזאדה מעט יותר כן ומקיף בביקורתו, היה מוסיף לרשימת האשמים באסונם המתמשך של הפלשתינים גם את המעצמות הקולוניאליסטיות, בריטניה וצרפת שדחפו אותם למלחמה ב-1948 ותמכו בחימוש, במימון, בנשק ובתחמושת וגם ביעוץ צבאי ובקצינים קרביים, בניסיונם המשותף של המדינות הערביות ושל הפלשתינים לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בה.
כמו כן יכול היה הפובליציסט האניזאדה להוסיף לרשימה את המעצמה הסובייטית שלאורך רוב שנותיה חירחרה מלחמה ללא הרף במזרח התיכון ותמכה ללא סייג בעמדות של הזרמים הלאומניים ביותר בעמים הערביים, וכמובן דאגה יפה להנצחתה של בעיית הפליטים.
טוב היה עושה האיראני האניזאדה אילו הזכיר באותה רשימה שחורה את כל גופי השמאל המדומה, הפאנטומים של הקומינטרן המוסקובי ודומיהם, שבמשך כל עשרות השנים שחלפו מאז 1948 המשיכו לפמפם את אש השינאה הערבית נגד ישראל והמשיכו לתמוך בהנצחת מעמד הפליטות.
כלומר, הפכו את מה שהיה יכול להיות אסון חד פעמי שבעקבותיו שיקום, השלמה ושלום – לאסון מתמשך ולפצע פתוח ארוך שנים, על פי מה שנראה להם כאינטרס הפוליטי שלהם במאבק הבינגושי.
חבורה נאלחת למדי היא זו האחרונה.
מהם עצמם, מרווחתם, ממזון הגורמה שלהם, מה"וואקאנס" שלהם ושנת השבתון ושאר תענוגותיהם האנינים לא נגרע דבר – אבל אין להם שום בעיה לדון מאות אלפים ומיליוני בני אדם לחיי מחסור וטפילות במחנות פליטים, לחיים על חשבון נדבות בינלאומיות, ללא אזרחות, ללא בית, ללא עבודה, ללא תיקווה אמיתית, תקועים באשליותיהם, נמקים בחלומות חסרי התוחלת לחזור לבתיהם הישנים, בשירות כל מיני אידיאולוגיות פוליטיות עבשות ומעופשות.
נכון היה עושה הפובליציסט האיראני האניזאדה אילו הזכיר בביקורתו את המנהיגים הפוליטיים של הפלשתינים עצמם, שהשתתפו וממשיכים להשתתף במשחק המכוער והשפל הזה של הנצחת הנאכבה.
גם הם, כחבריהם מן השמאל המדומה, יודעים חיים טובים מאוד מזה שנים רבות.
בני העליתות הפוליטיות של הפלשתינים חיים כנסיכים בחווילות התלת קומתיות, בלב הבוסתנים שנטעו להם בכפריהם שבנגב, במשולש או בגליל, בעזה או בגדה, או בדירותיהם העירוניות המרווחות ובבתי המלון ההדורים של ירושלים ורמאללה, לבושים בחליפות שנתפרו בלונדון או בפאריס ולרגליהם המעודנות נעליים מאיטליה או מספרד. הם מתניידים במכוניות השרד הנוצצות על חשבון המדינה הציונית או על חשבון האיחוד האירופי, מתנסים בחיי התפארת ובפנסיות השמנות בדיוק כמו חבריהם הפוליטיקאים הציונים וכמוהם מטיילים בבירות העולם ואתרי הנופש הידועים במחלקות הראשונות בקופסאות הפח המעופפות -
- ומקפידים להמשיך בתעמולת הכזב והשינאה המבוססת על כך שהפליטים בני עמם ימשיכו ויסבלו במחנותיהם, מצבות חיות לרשע ולטיפשות.
- כי אסונם של הרבים הוא כלי המשחק של המעטים. יגונו ומצבו האומלל של הפליט הפלשתיני מג'בליה בעזה או משאתילה בביירות, הם האס והג'וקר של הפוליטיקאי הפלשתיני בגבעת רם, בעזה או ברמאללה.
המשחק שלהם ציני ומלוכלך אף יותר משל חבריהם הטובים מן השמאל המדומה, ואף יותר משל מנהיגי המדינות הערביות - כי האס והג'וקר, קלפי המשחק שלהם ממחנות הפליטים, הם מבני עמם שלהם, עצמם ובשרם.
לפני כעשר שנים, כשעוד היה "שיח" הנכבה צעיר ורענן יותר, בתקופה שהתגוררתי ועבדתי בדרום תל אביב, הבעתי בקיצור רב את דעתי על הקשקוש הזה של הנאכבה שכל האינטרסנט למינהו עושה בה שימוש פוליטי. הטענה שלי היתה פשוטה ביותר ומובנת מיד לכל מי שמצוייד בהיגיון הבסיסי ביותר:
מי שבא להשמיד את שכניו ולרשת את בתיהם, לא יכולה להיות לו שום טענה מוסרית כאשר נעשה לו מקצת ממה שביקש לעשות לאויביו.
ולא תאמינו איזו תשובה זכיתי לשמוע על טענתי זו, מפי צעיר יפואי אחד מפעילי הנכבה:
לרוב הערבים ביפו, מאלה שהפכו פליטים, הוא אמר, לא היתה שום מודעות פוליטית.
מודעות פוליטית!
כמה מודעות פוליטית צריכה להיות לאדם כדי שיוכל להשמיע את הקריאה שהיתה נפוצה כל כך – "איטבח אל יאהוד"? כמה מודעות פוליטית נחוצה לאדם כדי שיבקש לרשת את הבתים והדירות של היהודים בתל אביב או בראשון וברחובות לאחר שירצח את דייריהם? לכמה מודעות פוליטית זקוק מי שחולם על בשרן המתוק של הפראנג'יות הבלונדיניות של צפון תל אביב? מה שייך בכלל מודעות פוליטית לעניין הזה, שהוא כולו בתחום יחסי האנוש במובן הכי בסיסי של המושג? הרחק מעבר או מתחת לכל עניין פוליטי או אידיאולוגי כלשהו?
איזו זכות או תביעה מוסרית יש לבני עם שביקשו להשמיד את שכניהם, פוליטיקה או לא פוליטיקה? על מה בדיוק הם זכאים להתמרמר ולרטון, חוץ מאשר על אכזריותם שלהם, שחצנותם שלהם ועיוורונם הנורא?
נכון: בני העם הפשוט הולכו שולל על ידי מנהיגיהם.
אז כמו היום.
נכון, הם הוסתו, ליבו את שינאתם, ניצלו את בורותם ואת צייתנותם, מילאו את מוחם בהזיות מתוקות ובלבלו אותם באשליות אוויליות. האינטליגנציה שלהם, הפוליטיקאים שלהם והעיתונאים שלהם עבדו עליהם בעיניים.
אז כמו היום.
אבל מי שנושא באחריות לכך אינם היהודים.
הלוואי שיקומו הפליטים הפלשתינים האומללים ויתבעו את המגיע להם.
מיד מנהיגיהם צריכים הפליטים הפלשתינים, קורבנות הנכבה, לתבוע את המגיע להם. מצד הצבועים והתנים, העיטים, הדיות והרחמים.
מצד אלה שהסיתו אותם והישלו אותם.
מצד ההנהגה הפלשתינית אז והיום. הפוליטיקאים, האינטליגנציה והעיתונאים. שנא יתקלפו למען הפליטים מחווילותיהם, מבוסתניהם וממכוניותיהם, מן הפנסיות השמנות ומכרטיסי הטיסה המרשרשים בעטיפת הניילון.
הלוואי שיקומו הפליטים הפלשתינים, קורבנות הנכבה.
ויתבעו את המגיע להם מצד ההנהגה של המדינות הערביות. שנא תקלף למענם משהו מהסטיפות השמנות של ריווחי הנפט ומשלמוני השחיתות והשוחד שצברה לה.
וכן מגיע לנפגעי הנכבה פיצוי הוגן על סבלם מצד המעצמות הקולוניאליסטיות שהסית את העמים הערביים למלחמה, ומצד והמדינות הערביות (כולל הרשות הפלשתינית וכולל שלטון החמאס בעזה) שהחזיקו ומחזיקים אותם בכל עשרות השנים האלה כפליטים, כי זה כל כך נוח ונכון וטוב להם מבחינה פוליטית.
ולא יזיק אם יבקשו הפליטים הפלשתינים פיצוי על סבלם גם מצד האינטליגנציה הבינלאומית והמקומית של השמאל המדומה, פאנטום הקומינטרן החסוד הזה, בני התפנוקים השבעים ולמודי התענוגות של הבורגנות האירופאית והאמריקאית והישראלית. אלה ששיחקו ומשחקים בגורלם של הפליטים הערביים ככלי שחמט אנושיים באיזה מאבק הרואי מדומיין, אנטי-אימפריאליסטי, פוסט-קולוניאליסטי ואנטי-וגם-פוסט-ציוניסטי.
כן כן, יום גדול יהיה היום ההוא, שבו יקומו פליטי הנכבה של 1948 על אויביהם האמיתיים ומנצליהם חסרי הלב, החבורות האלה של הצבועים והתנים, הדיות והעיטים, החוגגים על אסונם כבר עשרות בשנים. יום גדול יהיה היום שבו יראו פליטי הנאכבה של 1948 את האמת שמנסים להסתיר מפניהם.
הבוקר האזנתי לתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. לקראת סופה הודיע המגיש שבדעתו לעסוק בספרו החדש של החוקר האמריקאי הארי אוסטרר, הטוען למאפיינים גנטיים מובהקים של העם היהודי. זה בעקבות כתבה ב"הארץ" שהופיעה בעניין זה. הוא הציג את שני המרואיינים – הפרופ' שלמה זנד והד"ר ערן אלחייק (שנחת אצלנו מאמריקה), ואני הכנתי את עצמי לוויכוח מעניין.
שער סיפרו של אוסטרר: "מורשת – היסטוריה גנטית של העם היהודי"
הכנה מיותרת לחלוטין זו היתה, שמקורה בכך שזו היתה לי הפעם הראשונה מעודי ששמעתי את שמו של הד"ר אלחייק.
ולכן לא ידעתי שהוא והפרופ' זנד – מאותו מחנה.
כמו טמבל חשבתי שכאשר המנחה הגל"צי אומר שהוא מבקש לקיים דיון -
- הוא אמנם מבקש לקיים דיון.
אידיוט תמים וטירון שכמוני.
אלא שהמנחה ברקאי רק המחיז מיצג-שווא של דיון. הוא העלה להנחתות את שני מרואייניו, והם שניהם הנחיתו בכיף, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, לחציו האחר של המגרש, מעבר לרשת -
ושם לא היה איש.
וכן הסתחבקו השלושה, המראיין ומרואייניו, והסכימו זה עם זה עם זה שאין משמעות לכל הנתונים הגנטיים המועלים חדשות לבקרים על ידי תועמלני הציונות, ושאין משמעות מדעית למושג עם יהודי והכל חרטא ברטא והמצאה מטורללת.
עד כדי כך, שלנוכח ההוכחות המדהימות והחד משמעיות שהביאו לו להפתעתו הכבירה שני מדענים בכירים משני ענפים מדעיים שונים, שאיזה מקרה ממוזל זימן אותם לאותו דיון, קרא בתדהמה ובהתרגשות המראיין רזי ברקאי משהו כמו: אתם רוצים להגיד לי שאנחנו חושבים שאנחנו יהודים רק בגלל שפוצצו לנו את המוח עם התעמולה הזאת בבית ספר ובתנועה ובתקשורת וכו'!?
ועכשיו שאלה בנוסח אמריקאי בתורת ההיגיון:
כאשר מתקיים מין "דיון" שכזה, בהשתתפות שלושה המחזיקים באותה דיעה, מול דיעה שכנגד שאינה מיוצגת ב"דיון" על ידי איש, האם הגיוני הדבר -
א. שהמנחה תומך בדעתם של השניים שהזמין לדיון, והם תומכים בדעתו, ואין הדיון במקרה הזה אלא זיון מוח אחד גדול?
ב. שהמנחה נייטראלי או לפחות מנסה להביא למאזיניו תמונת מצב מלאה ככל האפשר של העניין הנידון?
ג. שהמנחה תומך דווקא באותה דיעה שאינה מיוצגת ב"דיון"?
ד. שהמנחה ממש לא רוצה שמי ממאזיניו יתפתה להאמין לדיעה שאינה מיוצגת ב"דיון"?
ה. ש-א' ו-ד' נכונים?
ו. שאם נעשה מאמץ ז'דנוביסטי-בולשביקי-מקרתיסטי-צנזוראלי, סותם-פיות ונוגד-את-חופש-הביטוי שכזה להעדיף את דעתם של המנחה ומרואייניו – יתכן מאוד שכדאי להתייחס ברצינות רבה דווקא לעמדה שאינה מיוצגת ב"דיון"?
ז. שמי שמנסה לפוצץ לנו את המוח עם תעמולה חסרת כיסוי הוא המראיין רזי ברקאי?
ואגב, אם הפרופ' זנד סבור, כפי שהודיע ב"דיון" – ומותר לו – שאין משמעות לכל אותו עניין של גנטיקה אפרופו העם היהודי, מתעוררת השאלה הבאה: מדוע הוא טרח להתייחס לטיעון הגנטי בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי"? מדוע סיכן את יוקרתו המקצועית, וגרם להטעייה קשה של קוראיו, כשהוא טוען בסיפרו כי -
למען האמת יש להוסיף שבמאמר המדעי המורחב התמונה הייתה קצת יותר "מורכבת", והרבה יותר מבלבלת: המוטציות בכרומוזום Y גם הורו ש"היהודים" דומים ל"ערבים לבנונים" יותר מאשר ל"צ'כוסלובקים", אך האשכנזים, בניגוד לספרדים, קרובים יותר ל"וולשים" מאשר ל"ערבים".
בשעה שההיפך הוא הנכון? כלומר, כפי שהבהיר עודד ישראלי, שהטענה במחקר עומדת, ושטענתו הנגדית של זנד – שיקרית?
ונראה, אגב, שעל זנד חביבים ביותר "דיונים" ז'דאנוביסטים-מקרתיסטיים שכאלה, כאשר שני "המתדיינים" בצוותא עם "המראיין" חולקים בדיוק אותה עמדה ומרימים להנחתה זה לזה לזה, כשמחצית המגרש שממול אינה מאוכלסת. כבר התייחסתי כאן לאותו "דיון" בתכניתם של לונדון וקירשנבאום, כאשר בין הפרופסור מרדכי קרמניצר ובין הפרופ' זנד נערך עימות סוער, שבמסגרתו טען קרמניצר כי כתוצאה מיוזמות חקיקה מסויימות צפוייה סכנה איומה לדימוקרטיה הישראלית – בשעה שזנד טען בתוקף כי שום סכנה כזאת אינה קיימת – באשר אין דבר כזה, דימוקרטיה ישראלית. עוד הדגמה של עיתונות ישראלית במיטבה בנוסח אבירי חירות הביטוי.
במאמר מוסגר ראוי לציין לטובה את טיפולם של לונדון וקירשנבאום היום בפרשת סיפרו של אוסטרר. הם הביאו לאולפנם רק מרואיין אחד, ד"ר גיל סגל, שהסתפק בהבהרות מושגיות הנוגעות לדיון, בלי לחוות דיעה לכאן או לכאן בוויכוח עצמו. נא לשים לב שאני חולק כאן מחמאה ללונבאום אך ורק משום שלא עשו את עבודתם העיתונאית רמייה, ושלא ניסו להטעות את צופיהם באמצעות דיון מדומה ומומחה מפוברק. במציאות התקשורתית שלנו, כבר המובן-מאליו זכאי לציון מיוחד.
ועוד נקודה מעניינת וחשובה בקשר לדיווח על סיפרו של אוסטרר בעיתונות העברית.
באתרים YNET ו-NEWS1 שבהם הופיעו דיווחים על הספר, לא הוזכרה המילה "גזע" אפילו פעם אחת. אבל בדיווח שהופיע ב"הארץ" (ראו לינק ראשון למעלה), היתה הכותרת שובו של "הגזע היהודי", והמילה גזע, בהטיות שונות, בקשר לעם היהודי, הוזכרה בגוף הכתבה לא פחות מ-11 פעמים, לפעמים בהקשר של תורת הגזע הנאצית ותמיד תוך רמיזות שליליות. כך שברור לגמרי מה רצה "הארץ" להדגיש ומה עמדתו. ברור גם שרזי ברקאי נתלה בדיון המפוברק שלו בכתבה המגוזענת שקרא ב"הארץ", ושמח להעלות את ההקשר הבעייתי להנחתה של זנד, שמיהר להיענות.
שהרי אין לך דבר חביב על כמה טיפוסים מוזרים מ"הארץ", מגל"צ מאוניברסיטת תל אביב, מאשר השוואה בין יהודים לנאצים.
וכדי לעשות סדר בעניין "הגזע": ברור שהעם היהודי אינו יותר ממה שהוא – כלומר עם.
עם השייך לקבוצת העמים השמיים. שאליה שייכים שאר העמים השמיים, כמו הכנענים הקדומים (הפניקים), האכדים, הארמים, האשורים, הבבלים, הערבים, הכורדים ואחרים.
לפני שהנאציזם הוציא שם רע לשיטת הסיווג הגזעי של בני האדם, היה מקובל לזהות את העמים השמיים כחלק מהגזע הלבן.
וברור שכל הערעורים בני זמננו על העובדה שיש קירבה משפחתית/שבטית/לאומית בין בני אדם שמוצאם מאזור גיאוגרפי מסויים, שהרבו להינשא ולהעמיד צאצאים אלה מאלה ושדוברים אותה שפה ושחולקים אותה תרבות – כל העירעורים האלה הם חלק מהקשקשת הפוסט-מודרנית וחלק מהטכניקה של הדה-קונסטרוקציה. מטרתם האידיאולוגית האמיתית היא לבלבל על בני האדם את דעתם ולשכנע אותם שהם יכולים לשמש בלי חשש כפיונים-רובוטיים זהים זה לזה בתיאטרון הבובות האנושי שמתכנן לנו האגף הפוסט-מודרני של כנסיית השכל.
אותו אגף של האינטליגנציה הבורגנית הגזענית והמתנשאת שעורכי "הארץ" ובעליו, ורזי ברקאי כמו גם שלמה זנד וערן אלחייק, הם חלק ממנה.
ברור שההסתייגויות של האגף הזה של האינטליגנציה הבורגנית מן הנאציזם ומן הגזענות אינן אלא מעשה התחזות ורמייה. כמו שכוהני הפוסט-מודרניות באירופה מסרבים להתנער מהערצתם הגדולה לפילוסוף הנאצי מרטין היידגר, כך תמצא כמעט תמיד את הפוסט-מודרנה המקומית שלנו תומכת פוליטית והסברתית בגזענות הדתית נוסח החמאס, החיזבאללה או השיעה האיראנית, שלא לדבר על קירבת הנפש שלהם אל האנטישמים הרגילים מהאינטליגנציה האירופאית, בנוסח יוהן גאלטונג או גינטר גראס.
מספיק לרדוף את אריה דרעי
יום-יומיים אחרי שהחליטו הוד מעלתם על הקדמת הבחירות התעסקתי בענייני וחצי באקראי פגשתי חבר אחד שבלי שום התגרות הודיע לי שהפעם יהיה עליו להצביע וו. שזה חד"ש. אמרתי לו שאם יחליט אריה דרעי לרוץ, אצביע בשבילו. עיקם חברי את אפו ואמר שבזמנו חשב על האפשרות, אלא שאז יצא לאור ספרו של מוטי גילת והוא יצא מזועזע. אז לא. הוא לא יצביע דרעי אלא חד"ש. הייתי אומר לו מה דעתי על הבחירה המוסרית הזאת, אלמלא מיהרתי כי היה לי תור לפינג-פונג, שזה הספורט החביב עלי, וכשאני קובע תור, איני אוהב לאחר.
ומן הון להון פגשתי עוד חבר, שסיפרתי לו על הארוע הקודם שקרה לי, ותנחשו מה – גם הוא אמר לי שהוא חושב להצביע וו! לא אגיד שהופתעתי במיוחד, כי גם חברים כאלה יש לי (ויש גם כמה מהעבר הפוליטי השני, לא צריך לדאוג), ואין זה מקובל עלי לקבוע מי חברים שלי ומי לא, על פי דעתם הפוליטית. די לי בכך שאינם נתמכי קרנות ואינם מתפרנסים מעמותה שאיזה מילארדר אמריקאי מממן אותה, או שאיזה מוסד כנסייתי אנטישמי כזה או אחר באירלנד או בנורווגיה משלם להם אש"ל כדי שיכפישו ברבים את עמם ואת ארצם.
אך מכיוון שהפעם, בהתראת ה-וו השניה שלי, כבר לא מיהרתי לשום מקום, יכולתי לומר את דעתי על אותה הכרעה מוסרית של הצבעה ל-וו. שהיא הצבעה למפלגה שאין לה שום דבר נכון או נבון לומר על הטבח היומיומי המתנהל עכשיו בשכנתנו מצפון, שם רוצח המשטר הסורי יום-יום ולילה-לילה את אזרחיו. אז איך בכלל יכול מישהו לשקול הצבעה בעד מפלגה כזאת בשעה שהוא מעלה טענות מוסריות כלשהן.
ובעניין אריה דרעי, גם בלי קשר להצבעה ל-וו, הנה דעתי המדוייקת:
כבר כתבתי גם פה, ולא אחת, שעוד לפני שנים רבות, עוד לפני שהועלו נגד דרעי חשדות וכתבי אישום ועוד לפני שנחרץ דינו וישב בכלא, הייתי סבור שהוא מן הפוליטיקאים המוכשרים ביותר אצלנו. כל התקופה שנערך משפטו לא פציתי פה ולא הקשתי במקלדת בעניינו, ולא בגלל שהיה מדובר בפוליטיקאי שהיה אהוד עלי, אלא משום שלא נהגתי אז וגם היום איני אוהב להביע את דעתי כל עוד אין פסק דין חלוט. אך משנפסק דינו של דרעי לא היססתי להביע את דעתי הלא-אוהדת, נגיד, על מה שהתגלה במשפט, אך הוספתי כבר אז, עוד לפני שנכנס לכלא לשאת בעונשו, שעל אף הכל, עדיין אני רואה בו פוליטיקאי ראוי ומוכשר ביותר.
אריה דרעי: די לרדיפה
סתירה? דבר מוזר? לא בעיני. לא אז ולא היום. דרעי עמד למשפטו ונידון וריצה את עונשו, וגם ריצה את תקופת הקלון הקבועה בחוק. ואין שום סימן שהוא איזה פושע סידרתי ושיש חשש שיחזור לסורו ולכן אסור להפקיד בידיו ענייני ציבור.
בעיני אין זה מתקבל על הדעת כלל, שיהיה אדם נרדף כל ימיו על חטא שחטא, אחרי שעמד למשפטו ונשא בעונשו.
כדי להדגים את המשמעות המעשית של גישתי זאת, הנה הסיפור הבא: פעם הייתי עורך של מדור כלכלה באחד העיתונים היומיים. ובעוד אני מכהן בתפקיד המתיש הזה, השתחרר מכילאו מיכאל צור המנוח, שאולי אינו זכור עוד לדור הצעיר, אבל בזמנו היה מעורב באחת מפרשיות השחיתות הגדולות בתולדות המדינה, היא פרשת "החברה לישראל". בגלל מעורבותו באותה פרשה, נדון צור ל-15 שנות מאסר. וכשהשתחרר, נוצר בינינו קשר כי קרא בכלא איזה ספר שהשתתפתי בכתיבתו ועסק גם בפרשת "החברה לישראל". פגשתי את צור, והצעתי לו לכתוב מידי פעם באותו מדור כלכלי שערכתי, וכך היה. איני זוכר שמישהו בא אלי בטענות על שום כך שהעסקתי אסיר משוחרר. בסופו של דבר לא התגלה מיכאל צור כבעל כישרון כתיבה מזהיר, אך עד היום אני מחזיק לו טובה גדולה על תובנה אחת שהביא לי ולקוראים:
מדוע כמעט אף פעם לא מצליחים הקיצוצים במשרדי ממשלה? כי, הסביר צור, אלה שמחליטים על המקומות והמשרות שעליהן יחול הקיצוץ, הם בדיוק אותם אנשים שבמשרותיהם ובשכרם יש לקצץ. ולכן הם תמיד יחליטו להעביר את הקיצוץ לאותן משרות ולרמות השכר באותן משרות שבהם מועסקים בעלי התפקידים שבאמת מעניקים את השירות לציבור ועושים את עבודתם נאמנה. וכך, כמעט תמיד, יוצא שכרו של הקיצוץ בשירות הציבורי בהפסדו: היקף הביזבוזים המיותרים נשאר בעינו, ומקצצים בשירות לציבור. אין לי ספק שכך פני הדברים עד היום, והייתי מוסיף, שלא רק בשירות הציבורי כך הם פני הדברים.
ונחזור למקרה של דרעי (שהוא גם המקרה של חיים רמון ושל צחי הנגבי, עוד שניים מהפוליטיקאים המוכשרים ביותר שלנו, שכבר נשאו בעונשים ובקלונם, ואני מקווה כי לא ייעדרו מן המערכת הפוליטית שלנו, שלמרבית הצער אינה משופעת בכישרונות גדולים).
לדעתי העמדה הבלתי מוסרית פה היא הרדיפה של האיש. היא חוסר הנכונות לחמול ולסלוח. היא המוסרנות הצבועה והחסודה, שלדעתי גם זרה לחלוטין לרוח היהדות, לא רק מבחינתה כדת, אלא גם מבחינתה כעם. סוג כזה של רדיפה כלפי מי שחטא ונשפט ונענש אופייני לגישות דתיות פוריטניות-אדוקות, ובדרך כלל גם צבועות ביותר. סוג כזה של רדיפה אופייני גם לתרבות מדינית או משפטית במקומות שהעם הוא איזה מקבץ מזדמן של קבוצות אתניות שהשלטון נוהג עימן מנהג של הפרד ומשול, ומבקש להסית את הפרטים בחברה אלה באלה ולהרבות ביניהם ריב ומדון וללבות רגשות של טינה וזעם בין האזרחים. גישה כזאת יכולה לאפיין חברה מנוכרת, חסרת לב וחסרת חמלה ורחמים, כשלרשעות מצטרפת הטיפשות כאחות בלתי נפרדת.
זה אינו אומר שכל אלה המתנגדים לחזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים עושים זאת ממניעים לא כשרים. כמה מהם מוחזקים בעיני אנשים ישרים בהחלט. אך גם מניעים כשרים אינם תמיד ערובה לטיעונים תקפים ולעמדות נכונות.
טוב, בינתיים חלף ועבר לו איום הבחירות הזמניות, וקמה ונהייתה לנו ממשלת אחדות לאומית מקיר לקיר, אלא שאת דרעי מוסיפים לרדוף. היום קראתי שהצעת החוק של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, המכונה "חוק דרעי", ושכוונתה למנוע ממנו להיבחר שוב לכנסת, הגיעה לוועדת השרים לענייני חקיקה ועומדת שם לדיון.
הח"כית חוטובלי התמה והזכה אומנם טוענת בחיוך מלבב, שאין שום שיקול זר נגד עיניה, אלא העיקרון עצמו. אלא שלכל ידוע היטב מדוע התמה והזכה לא רוצה את דרעי בבחירות הבאות: הן בגלל כובעה כמייצגת הימין הקיצוני, החוששת שדרעי יגזול חס ושלום קולות יקרים מגוש הימין, והן משום שהיא חבה את כסאה בכנסת אישית לראש הממשלה בנימין נתניהו, והיא מבקשת להחזיר לו את החוב בדרך שהיא מניחה כי תמצא חן בעיניו, בבחינת מי שמוציאה למענו את הערמונים מן האש.
ולסיכום: הח"כית חוטובלי חוששת שיהיו די בוחרים עניים קשיי יום, שהליכוד גזל עד כה את קולותיהם בתואנות שווא, כפי שמתברר מנתוני אי-השוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית, ושימצאו לפתע מוצא נכון יותר לתסכוליהם הדימוקרטיים. הברה והזכה חוטובלי לא רוצה שמישהו כמו דרעי יפריע למפלגתה לגזול את קולותיהם של הכי מסכנים בחברה שלנו.
היא אמנם שבה וטוענת, כפי שהזכרתי, שאין שום ממש בכך שהיא מבקשת למנוע מדרעי מקום בכנסת בגלל מניעים כאלה. אבל זה רק מראה, שגם אם הח"כית חוטובלי לא אומרת בקולה שהעם הוא מטומטם, סליחה הדיוט (אותו סוד כמוס שחשף וגילה לנו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין) – היא בטוח חושבת כך.
אני גם לא ממש מתרשם מכל הקולות הסופר-מוסרניים האחרים, הבוקעים ממה שנקרא "השבט הלבן". האם מותר להזכיר פה ששר הביטחון שלנו, אהוד ברק, והמשנה ליו"ר העבודה, הח"כ בוז'י הרצוג, ישובים לבטח בכסאותיהם בגלל הצלחתם המופלאה לשמור על זכות השתיקה בעניין אי-אילו כספים שהגיעו למסע בחירות מסויים מאי-אילו קרנות ועמותות? האם מותר להזכיר באותה הזדמנות שראש הממשלה הנוכחי ישוב לבטח בכסאו רק בזכות העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה, בזמנו (שהיום הוא שופט עליון), נטה לראות את הצדדים ההיתוליים שבחוקים מסויימים, יותר מאשר את הצדדים הליגאליסטיים, כשזה נראה לו נוח ומתאים?
אני מקווה שוועדת השרים לענייני חקיקה תעשה עם החוק המוצע של הח"כית חוטובלי את הדבר האחד הראוי לו – תשליך אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. כי אם לא, יילך ויתגבר החשש שכל עניינה של הכנסת הנוכחית, הוא להנציח את עצמה.
למען הגילוי הנאות, מעולם לא החלפתי מילה וחצי מילה עם אריה דרעי או עם חיים רמון, ואילו את צחי הנגבי ריאיינתי פעם אחת, לפני עשרות שנים, כשעוד היה סטודנט מתולתל ומאז אבדו לי עקבותיו.
מטבח/ לחם סנדוויץ' לבן ופשוט
מדובר במתכון מפורט למתחילים. לא לחשוש. לעבוד בדיוק לפי ההוראות. אי אפשר לפספס. אם יש שאלות אענה ברצון.
כמויות וכלים. הכמויות נגזרות ממידת הכלים. הכלים הבסיסיים הם תנור, רשת תנור, תבנית תנור רגילה ותבניות של עוגה אנגלית. רשת התנור שלי היא במידות של 36X44 ס"מ. על רשת כזאת אני יכול לאפות חמש תבניות של עוגה אנגלית במידות של 27 ס"מ אורך (כולל השוליים), 11 ס"מ רוחב (כולל השוליים) ו-6 ס"מ גובה (עומק). בזמן האפייה מונחות ארבע מהתבניות זו לצד זו בעומק התנור ועוד אחת לרוחבן בקדמת התנור.
לפי המפתח הזה, תוכלו לחשב את הכמויות המתאימות לתנור שלכם ולתבניות שברשותכם.
בכל תבנית של עוגה אנגלית לפי המידות כאן, אפשר להניח 600 עד 650 גרם בצק, שיביאו ללחם תפוח יפה.
מתחילים מהסוף: ריפוד התבניות. חוצים שלושה גליונות סטנדרד של נייר אפייה, ומכיוון שהם קצת ארוכים מדי לצרכינו, מסירים כ-3 ס"מ מהצד הארוך. מארבעת הקצוות יוצרים חתך קצר בזווית של 45% פנימה, מה שמקל על קיפול הנייר לתוך התבנית וקיבועה שם. בתחתית התנור מניחים את תבנית התנור, מוכנה לקליטת מים רותחים.
נשאר חצי דף לאפייה הבאה.
כדי לאפות חמישה כיכרות של לחם, מכינים 3 עד 3.250 ק"ג בצק.
מומלץ להשתמש בקוביות של שמרים חיים.
מכינים את הנוזלים להתפחת השמרים: רבע כוס מים רותחים וכוס מי ברז. שתי כפות קמח וכף סוכר. מפוררים פנימה שתי קוביות שמרים ובוחשים היטב. מניחים לעשר דקות בערך, או עד ששכבה של קצף ספוגי מכסה את פני המים.
הכנת הקמח. בינתיים מנפים 2 ק"ג קמח לבן לקערה גדולה, מוסיפים 2 כפות שטוחות מלח וכף סוכר ומערבבים היטב. אחר כך מתחילים בנוזלים. אפשר לזרזף קצת שמן, שמוסיף טיפה טעם, ואפשר להוסיף גם ביצה בחושה היטב לתוספת טעם ויציבות. בהנחה שכל כף סוכר או מלח שוקלות 25 גרם בממוצע, ואם נביא בחשבון את השמרים עצמם ואת הקמח והסוכר ששמנו בקערית שבה התפחנו את השמרים, כבר יש לנו בערך 3150 גרם של חומרים יבשים.
אם מעדיפים שמרים מסוג שמרית או שמרים יבשים, מוסיפים אותם כבר בשלב הראשון של עירבוב החומרים היבשים לפי הוראות היצרן. בדרך כלל שקית שמרית לק"ג קמח, או כף עד שתיים של שמרים יבשים.
בצק אחרי התפחה שניה ולפני חלוקה לתבניות
מים-מים. ועכשיו לעיקר. המים. נוזל החיים. המים צריכים להיות פושרים, כדי לזרז את ההתפחה (בימי קיץ חמים אפשר לוותר על הטירחה). אם הוספנו שמן ו/או ביצה, מפחיתים מכמות המים.
אז כמה מים מוסיפים?
תלוי.
תלוי בלחות שבאוויר. הקמח הוא חומר סופח נוזלים מטבעו, ולכן בימים לחים צריך להוסיף לו פחות מים (הוא סופח אותם מהאוויר) והיפוכו של דבר בימים יבשים. לכן התשובה הנכונה, בהנחה שלא הוספנו שמן או ביצה: בערך ליטר מים, חוץ מהכוס ורבע שבתוכם הותפחו השמרים.
הכל בערך, ולכן, לא שופכים את כל המים בבת אחת. לקראת הסוף, מוסיפים את המים בזהירות רבה. צריך להתקבל בצק רך אך יציב, וטיפה דביק, בגוש אחד. אם הגוש מתפורר, סימן שחסרים מים.
לישה. מקמחים את השיש ולשים בערך עשר דקות בשיטה הרגילה – משטחים את הבצק, מקפלים לשניים ומסובבים. משטחים שוב, מקפלים שוב, ומסובבים שוב באותו כיוון. בכל פעם שהבצק שב ונעשה דביק, מקמחים קלות את המשטח. לא מקמחים את הבצק מלמעלה.
הבצק מוכן להתפחה כאשר הוא גמיש דיו.
ואיך יודעים שהוא גמיש דיו? תוחבים לתוכו בוהן. אם הבצק עולה והשקע מתחיל להעלם במהירות, סימן שאין צורך בלישה נוספת.
התפחה. מעבירים את הבצק לקערה גדולה. אם האוויר יבש, משמנים טיפה את פני הבצק. מכסים את הקערה במגבת ומניחים במקום חמים. השמרים הכי אוהבים, לצורך תפיחתם, טמפרטורות של 27 עד 33 מעלות. יש שיטות שונות להתפחה בימים קרים: להניח בחדרון קטן עם מפזר חום או תנור, או לסדר "בן מרי" (אמבטייה חמה בנוסח מרי) יבשה: קצת מים רותחים בקערה, שבמרחק סביר מעליה מניחים את קערת ההתפחה – ואפשר להניח תבנית מכוסה עם מים חמים גם מעל לקערת ההתפחה, במרחק סביר מהבצק.
זמן ההתפחה לפי הטמפרטורה – בדרך כלל בין 45 ל-75 דקות. כשהסתיימה ההתפחה, אפשר לגשת להנחת הבצק בתבניות האפייה, או לתת לו התפחה נוספת, קצת קצרה מהראשונה. במקרה השני טופחים על הבצק עד שיצא האוויר, לשים כמה פעמים ומניחים לו.
העברה לתבניות. אם מעבירים לתבניות מיד, מניחים את הבצק לשיש ומצטיידים בסכין גדול וחד. לא בושה להשתמש במשקל בשלב הזה. המטרה: שלכל אחת מהתבניות שכבר מזמן ריפדנו בנייר האפייה תצנח פיסת בצק במשקל של 600 עד 650 גרם בצק. בסכין חד במיוחד חורצים באלכסון את פני הבצק שבתבניות. יש אפשרויות זיגוג שונות, בביצים או במים, אך הכי פשוט לבזוק מעט קמח על פני הבצק. מכסים במגבת ושוכחים לחצי שעה.
דוסים מקצים פיסת בצק כזית להפרשת חלה.
בצק חרוץ ומקומח תופח בתבניות
הכנסת הלחם לתנור. אחרי 20 דקות של התפחה בתבניות מכינים את התנור. מחממים לטמפרטורה של 175 מעלות (וגם 170 או 180 זה בסדר) ומרתיחים כליטר מים. כשהתנור חם שופכים את המים לתבנית הארגינלית של התנור המונחת בקרקעיתו. הרשת צריכה להיות במדף הקרוב למים בתנור של שלושה מדפים, ובאמצעי בתנור של ארבעה מדפים. מכניסים ארבע מהתבניות זו לצד זו בעומק התנור ואת האחרונה לרוחבן בצידו הקרוב אלינו, ומכוונים טיימר ל-30 עד 35 דקות (כמה שהתנור יותר חם (בגבולות הגיזרה שהוזכרו) – זמן האפייה קצר יותר.
הוצאת הלחם מהתבניות לצורך אפייה חשופה נוספת. כשהטיימר משמיע קול מצטיידים בשתי מגבות מטבח או כפפות תנור למשימה שיש לבצע במהירות, בדייקנות ובמיוחד בזהירות:
א. מוציאים את התבנית הגדולה שבה היו המים (שהתאדו בינתיים) מתחתית התנור.
לחם בתנור באפייה שנייה חשופה
ב. מוציאים את כל התבניות מהתנור. הצד העליון של הלחם כבר אפוי היטב, שחום קצת ונוקשה. הופכים כל אחת מהתבניות על גג התנור או על משטח גדול ונוח. כשהלחם צונח מקלפים ממנו בקלות את נייר האפייה. החלק שהיה בתוך התבנית הוא רך ובהיר. כשכל הכיכרות מקולפות מנייר, מחזירים אותן בזהירות לתנור, מונחות על צידן.
לא למעוך!
להיזהר מכוויות!
אפייה נוספת. מכוונים את הטיימר ל-15 דקות עד 20 דקות. אם הצד התחתון והדפנות הצדדיות של הלחם עדיין לא נוקשות אחרי האפייה הנוספת, אפשר לתת עוד כמה דקות.
כיכרות לחם אפויות
כשהלחם מוכן מוציאים אותו מהתנור ומניחים את הכיכרות על השיש על צידם עד שיצטננו.
לחם סנדביץ' פרוס
הלחם טוב להקפאה כשהוא עטוף היטב. אפשר גם לפרוס לפני ההקפאה.
תמחיר: 2 ק"ג קמח: 8 ש"ח, 2 קוביות שמרים: 7 ש"ח, סוכר+מלח+שמן 1 ש"ח = 16 ש"ח.
לכך יש להוסיף תשלום לחברת החשמל על הפעלת תנור במשך כ-70 דקות.
בסף הכל כארבעה ש"ח לכיכר לחם, או כשבעה ש"ח לקילוגרם לחם.
בלי לחשב עבודה, כמובן.
ממשלת אחדות במקום בחירות, או איך בקעו גוזלי הזהב מביצי הצפרדע, או, למה גם במקרה הכי גרוע לא יהיה יותר רע
בראש שלי להפתיע אתכם ולהצהיר במלוא הרצינות שללהטוט הלילי המפתיע – אולי אפשר לקרוא לו תעלול אפרוחי הזהב שבקעו מביצי הצפרדע - יש סיכויים להתגלות בתור משהו טוב מבחינת האזרח הקטן.
את ההשערה הזאת אני מעז להעלות בעזרת המהלך ההגיוני הבא:
א. הפוליטיקאים לא יותר טיפשים ולא יותר רעים מהממוצע.
ב. כך שאם המערכת הפוליטית מתנהלת בטיפשות וברוע לב, יש להאשים בכך את השיטה.
שאול מופז ובנימין נתניהו: אפרוחי הזהב
ג. במסגרת השיטה נאלצים הפוליטיקאים להימצא במלחמה מתמדת אלה עם אלה: מלחמה על מקומות ברשימה, על מקום בוועדה או בממשלה, על שמירת הכיסא או על כיסא טוב ממנו, למען ניצחון המפלגה בבחירות הכלליות וכן הלאה. עניינים אלה גוזלים ברוב המקרים לא רק את זמנם, אלא גם את תשומת ליבם של נבחרינו: גם במעט הזמן שהם עסוקים לכאורה בענייני השירות לאזרח, מנקר במוחם מצבם האישי או המפלגתי בתיגרת הפוליטיקה, ולעתים תכופות משפיעים שיקולים זרים הקשורים בתחום הזה על החלטותיהם בתחום שירותם האזרחי.
ד. לפוליטיקאים, כמו לכל אדם , יש זמן מוגבל.
ה. ככל שהם מקדישים יותר זמן למאבקים, מלחמות ותיגרות בתוך המפלגות ובין המפלגות, נשאר להם פחות זמן בשביל האזרחים, שאותם פוליטיקאים הם נבחריהם ושאותם הם אמורים לשרת (ויש ציניקנים שטוענים שטוב שאין להם זמן לאזרחים, כי רוב מעשיהם נזק ועדיף לנו שיעשו מה שפחות).
ו. גם ההיפך נכון: ככל שהם מקדישים פחות זמן ופחות תשומת לב למאבקים ולמלחמות ביניהם, יש יותר סיכוי שיפנו לעבודה היומיומית המשעממת של שירות האזרחים, כלומר יעברו למעננו, הבוחרים הקטנים (ואותם ציניקנים מסעיף ה' טוענים שזה בדיוק המצב שממנו יש להיזהר. אבל היום אנחנו רציניים, כזכור מההקדמה, ולכן דוחים את עמדת הציניקנים ודבקים בעמדה שהפוליטיקאים אינם טיפשים וגם לא רעים מן הממוצע הארצי, ולא מוגזם לגמרי להניח, שבהינתן התנאים המתאימים, יש סיכוי כלשהו להפיק מהם איזו תועלת בשבילנו).
במאמר מוסגר: הזמן שלהם ותשומת ליבם יתפנו למען האזרחים, בהנחה שנצליח לרסן את נטייתם של הפוליטיקאים להרבות בחופשות ובנסיעות למרחקים בשעה שהם אינם בטוחים לגמרי שנוכחותכם הפיזית בארצנו הכרחית למילוי תפקידם.
ברור שהם מצליחים לרסן את חיבתם לנמלי תעופה ומעגני יאכטות כשהכיסא שלהם בסכנה או שהשגת כיסא טוב ממנו כרוכה במארב מתמיד קרוב לזירת הארוע. לעומת זאת הם קוראים דרור לחיבתם אל המרחבים כשכל מה שממתין להם במשרדם זה השיעמום הזה של שירות האזרח.
ז. ברור שכל האמור בסעיפים ד', ה' וגם ו' בקשר לזמן, נכון גם לגבי כסף: גם הכסף מוגבל, וככל שאפשר להקדיש פחות ממנו למאבקים ולמלחמות הפנימיות ולתהליכי הבחירות – יש לפחות מצב תאורטי שיישאר יותר כסף למען האזרחים, ושאיזו דודה או סבא או תינוק יזכו לצ'ופר קטן.
ח. ברור לגמרי שאילו היה עלינו לאכול את ביצי הצפרדע – כלומר, ללכת לבחירות בספטמבר, היה על הפוליטיקאים להקדיש חלק גדול ועצום מזמנם ומתשומת ליבם למערכת הסוערת, וקל לנחש כמה עבודה היתה נעשית על ידם במשרדיהם בתנאי הקרב האלה. כבר עשו לנו חשבון וברור שמדובר בכסף רב.
ט. לעומת זאת, עשויה הידידות המופלאה החדשה בין נתניהו ומופז, גוזלי הזהב שבקעו לפתע במהלך הזה, לנטרל לפחות אחת מכמה זירות לוהטות של מלחמה ולפנות חלק ניכר מזמנם של עשרות שרים והמוני חברי כנסת מן העיסוק במלחמות - למען שירות האזרחים. וכמה מאות מיליוני שקלים - הכל תיאורטי מאוד, כמובן – עשויים להגיע למקום שבו יש מהם קצת תועלת.
י. אם רק ארבעת חודשי הקיץ הבאים יוקדשו, במקום לבחירות, לעיון מעמיק במה שיכולה הממשלה לעשות כדי להוזיל את יוקר המחייה של אזרחיה, תוך התדיינות עם מפגיני הקיץ, למשל, כבר נרוויח. אם תשכיל הממשלה להקדיש את זמנה לעיון מעמיק בבעיית איראן, במקום מה שנראה לעתים כמו בזאר פרסי סביב הנושא, הרווחנו שוב. ואם תיתן דעתה על מה שניתן לבצע בעיניין יחסינו עם הפלשתינים- עוד רווח.
ואפילו אם לא תתגשם אף אחת מכל התקוות האלה, גם אז לא הפסדנו כלום.
כי נראה שהבחירות לא היו משנות הרבה ממילא. ורק פתי יאמין שמה שעושים הפוליטיקאים בזמנם ובכספנו בתקופה הזאת, מועיל למישהו.
כך שכפי שאומר חברי מ., גם במקרה הכי גרוע לא יהיה יותר רע.
שתאורטית, זה כבר רווח נקי.
הכל כל כך תיאורטי, משום שברור כי חנות מכולת או סופרמרקט שכונתי, או לצורך העניין כל מוסד כלכלי או מנהלי או חברתי אחר, אילו היו מנוהלים בדרך שבה מנהלים הפוליטיקאים את המדינה, היו פושטים רגל כמעט במיידי.
מותחן/ שיבומי, טרווניאן
שיבומי, טרווניאן, זמורה ביתן 1980, תרגום: מיקי בר, 361 עמודים
קלאסיקה של מתח. רומן חניכה, הצצה לתרבות היפאנית, מסה פילוסופית ופוליטית וכתב אישום נגד הקפיטליזם המערבי, ומעל לכל פשוט מותחן מעולה. טרווניאן הוא שם העט של רודני ויליאם וייטקר, מרצה לתקשורת שכתב ספרים מז'נרים שונים ותחת שמות שונים. בעשור שבין אמצע הסבנטיז ואמצע האייטיז כתב טרווניאן חמישה ספרים שמכרו יותר ממיליון עותקים האחד.
הסיפור של שיבומי: "חברת האם" – קו-פרודוקציה של חברות האנרגיה ונסיכויות הנפט, השולטת בסי.אי.איי יוצאת למלחמה נגד הסמוראי הלבן וירוק העיניים ניקולאי הל.
כשהציע לי ג. לקרוא את שיבומי של טרווניאן, ציחקקתי בביטול. לא העליתי בדעתי שיש מותחן של טרווניאן שתורגם לעברית ושטרם קראתי. תחילה, כמו במקרים רבים, בא הסרט – החיסול באיגר, שאותו ביים קלינט איסטווד ב-1975, ושבו גם שיחק. טרווניאן לא אהב את הסרט, אבל בעקבותיו הגיעו התרגומים לעברית, וגם פרסומו הגדול של טרווניאן בעולם.
אבל בכל זאת הצצתי בספר המוצע, וראו זה ופלא – התברר שהוא חמק לי מתחת לרשת בשלושים ומשהו השנים האחרונות. "שיבומי", נכתב על גב הספר, "היא תכונה פנימית של אדם המסוגל להגיע להפנמה מלאה, לשלמות ולשליטה מוחלטת בעצמו ובסובבים אותו, לאל שימוש בכוח או באלימות, אלא רק באמצעות השלווה, השלמות והפשטות הטהורה.". נראה משהו יפאני לגמרי ואיך שהוא הייתי בטוח לגמרי שזו הפעם הראשונה שהאידיאל היפאני הזה נקרה לעיני.
אז זהו. הסמוראי של טרווניאן הוא אמנם לבן, בן לרוסיה שנולדה בגרמניה, כמו קתרינה הגדולה, אך הוא גודל בסין על ידי גנרל מהצבא היפאני הכובש שלפני מלחמת העולם השניה, שעימו שיחק במשחק ה"גו" האיסטרטגי, נעשה בעוונותיו רוצח שכיר בעל אידיאלים, שבידיו כל כלי בית וכל אביזר מזדמן, ממסרק שיער ועד קשית שתייה, הם כלי נשק קטלננים. יריביו הם הפקידים חסרי הלב של התאגידים הגדולים ומימסדי השו-שו, ש"הילד השמן" – מחשב יודע-כל, מדריך אותם במלחמה נגד הסמוראי המסוכן.
הכתיבה של טרווניאן עמוסה בפרטים ובתובנות, הוא מחלק עם קוראיו את הידע הרב שלו לא רק מהתרבות היפאנית, אלא גם מהווי העם הבאסקי החי משני עברי הפירינאים, בתחביב המסוכן של הטיפוס במערות ואפילו ברזי הסקס למתקדמים. תודה לאל, הוא מתעב את הפוליטיקלי קורקט, וחלק ניכר מבני עמו האמריקאים בטח לא מרוצים יותר מדי כשהם קוראים מה טרווניאן חושב עליהם. בקיצור: אין דבר כזה, חובב מותחנים ראוי לשמו שלא קרא את שיבומי.
אז מתברר שפרופסור יוהאן גאלטונג, מייסדה של הדיסציפלינה המדעית החדשה, לימודי השלום (השלום!) וניהול סיכסוכים, סמל של נאורות נורווגית וכלל-עולמית, סוציולוג חשוב ומחברם של מאה ספרים (אחד מהם תורגם לעברית) ואלף מאמרים – האיש הזה עצמו חושב שמעשה הפיברוק האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ראוי לעיון רציני, שיתכן כי המוסד הישראלי עומד מאחורי רוצח ההמונים בן ארצו אנדרס ברייוויק, ושאין לשחרר את היהודים מאחריות על מה שקרה להם באושוויץ, בגלל המשרות הרמות שתפסו בגרמניה בין המלחמות.
ומובן שיש לחפש את הקשר של כל אלה עם "הבונים החופשיים",המוזכרים גם באמנת החמאס ובכתבי חומייני באותם הקשרים.
שיקום מי שהופתע.
מאותה סיבה, אף אחד לא מופתע ואף אחד לא קם כאשר מתברר שהיסודות הכי מעודכנים, הכי הומניסטים וליברלים וסוציאליסטים בחברה הישראלית, האינטליגנציה הכי מתקדמת במובנים האינטליגנטיים והמתקדמים של המושג, אנשים שאפילו עצם המילה "כיבוש" גורמת להם לתופעות של הזעה מואצת, שהמילה החשוכה "תנ"ך" גורמת להם לפליטה של ביטויים מהתחום האנאלי - אנשים אלה עצמם לא אמרו או כתבו מילה אחת, עד כה, על הטבח היומיומי בסוריה. הם גם חושבים שהמשטר באיראן הוא רציונלי בהשוואה למשטר בירושלים. ומובן שהם נמצאים בחזית פוליטית אחת עם המשטרים הנאורים ברוסיה הפוטינית, בסין של המפלגה ובקוריאה הצפונית, נגד הטוטאליטריות הדכאנית של השטן הגדול מאמריקה והשטן הקטן מישראל.
וכמובן שהם בחזית אחת עם יוהאן גאלטונג הנאור, המכונה גם "אבי לימודי השלום".
קארל פופר, הוגה חשוב מן המאה הקודמת, (1902-1994) נולד בווינה להורים יהודיים שכמו הוריו של קארל מרקס, המירו את דתם. אלא שב-1937 הבין פופר שהנאצים הנבערים לא תפסו עדיין שהיהדות היא רק סתם דת שאדם יכול להחליף כמו שמחליפים גרביים. ולכן, אם הוא חפץ חיים, הרי שלמרות הדת המשפחתית החדשה (נצרות פרוטסטנטית) נראה שעדיף, לו אישית, שירים רגליים ויימלט לאוסטרליה הרחוקה.
כך שאם חשבתם שפילוסופים הם בהכרח טיפוסים תלושים שאינם ניצבים עם שתי רגלים על הקרקע, תחשבו שוב.
אחת התוצאות של הבריחה הפופריאנית היה הספר "החברה הפתוחה ואויביה", שיצא לאור ב-1946, ושבו האשים פופר את הגותם הפילוסופית של הגל, מרקס ואפלטון באיומים הטוטאליטריים מימין ומשמאל על החברה המערבית הנאורה והדימוקרטית.
מעניין את מי עוד היה כולל פופר בספרו, אילו כתב אותו בימינו אלה.
ברשומה הקודמת הבאתי סקירה מקוצרת של תולדות כנסיית השכל במאות האחרונות, וטענתי שמרכז הכובד הכנסייתי עבר מגרמניה של הגל ומרקס, לצרפת של הסוציולוגים. מהאוניברסיטאות של ערי השדה הגרמניות לאוניברסיטאות של פאריס וקצת גם ליל. מהפילוסופיה הגרמנית לסוציולוגיה הצרפתית ובנותיה.
עכשיו נבדוק מה אומר המעבר הזה מבחינת תפיסת העולם של המעמד החברתי העומד בבסיסה של כנסיית השכל – שכבת האינטליגנציה של הבורגנות המערבית.
סוציולוג מקס ובר: פרוטסטנטיות וקפיטליזם (תצלום מהוויקיפדיה)
ראיית החברה של המארקסיזם היא של קונפליקט מתמיד ומתמשך ומעמיק בין מעמדות, על רקע של מאבק כלכלי. המציאות החברתית היא מציאות של קרב הניטש על המשאבים ועל השלטון.
האידיאולוגיה, הספרות, השירה והדת, החינוך והתרבות והמוסדות המאפשרים אותם הן "מבנה העל" שמה שמתרחש בו הוא פונקציה של אותו מאבק כלכלי-חברתי, המתרחש ב"מבנה התשתית".
התפיסה היא היסטורית. כל מה שקורה היום, תולדתו בהתרחשויות העבר, והמצב הנוכחי הוא בלתי יציב, ונתון לשינויים ללא הרף. השינויים ההיסטוריים האלה מתנהלים על פי הדפוס הדיאלקטי, ההגלייני בבסיסו, של תיזה-אנטיתיזה-סינתיזה, שהועמד על רגליו, על פי תפיסתו של מרקס:
התיזה היא המצב הבסיסי, המוליד מתוכו אך גם מולו את האנטי-תיזה, החותרת נגד אותו מצב בסיסי. התיזה מנכסת לתוכה את האלמנטים החשובים מן ההתנגדות לה (או שהאנטי-תיזה מטמיעה לתוכה חלקים מהתיזה) והתוצאה היא המצב החדש, הסינתיזה, שבתורה נעשית תיזה חדשה, והתהליך מתחיל מחדש.
כך מתפתחים ומשתנים המוסדות החברתיים השונים.
כל הניתוח הזה הוא מדעי, איך לא, אך יישומיו הם אידיאולוגיים במוצהר, בשירות האינטרס הפוליטי של המעמד הפרולטרי ומפלגתו.
אמנם אין לשכוח שהאידיאולוגיה היא חלק ממבנה העל. אך כאשר מדובר באידיאולוגיה הנכונה – המרקסיסטית – יש לה השפעה חוזרת על מבנה התשתית. כאשר האוונגרד המהפכני – האינטליגנציה הבורגנית – מציתה את ה"איסקרא" – הניצוץ – ומקדמת את המעשה המהפכני. את העיקר. את הפראקסיס.
זו היתה התפיסה שנועדה להרכיב את האינטליגנציה האירופאית על הפרולטריון הגדל והולך של הכלכלה הקפיטליסטית בדרך אל השלטון הפוליטי.
למהפכנים הרוסיים של תחילת המאה ה-20 לא נמצאו בארצם הרבה קפיטליזם ולכן גם לא הרבה פרולטריון, אבל היתה להם מספיק אינטליגנציה בורגנית כדי להבין שהתיאוריה המרקסיסטית יכולה לגלות גמישות, בידיים המתאימות, ולהביא אותם לשלטון גם על גבם של המוז'יקים, שבהם דווקא לא היה מחסור, אלא אפילו עודף. ואחרי שהוברחו למולדת בתוך רכבת משוריינת של הוד מלכותו הפרוסי, מצרכיו שלו, הקימו האינטלקטואלים מצד שמאל של הבורגנות הרוסית דיקטטורה טוטליטרית, שלעומתה נראתה תקופת הטירור הרובספיירי של המהפכה הצרפתית כמהתלה לילדים.
כך שאם היה מי שחשב שרק מלכים מפונקים, גנרלים בעלי תותחים או מיליארדרים נצלנים יודעים להקים ולקיים משטרים אכזריים ורצחניים (ולא לשנים אחדות של טירור רובספיירי אלא לדורות), הרי זה בגלל שלא העריך נכונה את האפשרויות הטמונות באינטלינציה הבורגנית.
הצרפתי אוגוסט קונט והגרמני מכס וובר, האמריקאי טלקוט פרסונס ובן הרבנים מחבל לורן אמיל דורקהיים רקחו ראיית חברה מתחרה והפוכה כמעט בכל סעיף וסעיף לזו של המרקסיזם.
הסוציולוגיה אמנם לא הוגדרה כאידיאולוגיה פוליטית אלא כמדע, ככלי שימושי של ניתוח חברתי בשירות החברה כולה. אך אם מתבוננים בתחום העיסוק שלה ובשיטותיה, אין שום סיבה להימנע מהתייחסות אליה כאל עוד תצורה של אידיאולוגיה בורגנית (ממש כשם שהמרקסיזם הוא כזה) שקורצת אל השלטון ופוזלת אליו, שמעוניינת בפראקסיס לא פחות מהמתחרה, ולפעמים שותף, המרקסיסטי.
על פי קונט, מדע החברה החדש שהוא טבע את שמו – סוציולוגיה, הוא מדע ממש כשם שהפיסיקה היא מדע (לימים התברר שהסוציולוגיה דומה הרבה יותר להנדסה, מבחינה מדעית, מאשר לפיסיקה). המבנה החברתי, לפי קונט, מבוסס על קונסנזוס ולא על קונפליקט.
סוציולוג אוגוסט קונט: קונסנזוס (תצלום מהוויקיפדיה)
על פי מקס וובר, המשטר הכלכלי הוא תוצר של השפעה דתית: הפרוטסטנטיות הנוצרית היא שעיצבה על פי ערכיה את הקפיטליזם הכלכלי.
דורקהיים, שהפך את המדע החדש של קונט לפקולטה באוניברסיטאות, תרם את הראיה המערכתית: המוסדות החברתיים השונים, ממש כמו היחידים החברתיים, הם בעלי "פונקציה". הם משרתים צרכים חברתיים מסויימים, של הפרט ושל הכלל, וכך גם מסתדרת לה "חלוקת העבודה" החברתית. דורקהיים, שנולד כיהודי, ואף שהיה אתאיסט, טען שהדת הכרחית לחברה ונותנת לחיים בה משמעות ומוטיבציה.
פרסונס האמריקאי הסביר שהשינויים המתרחשים בחברה אינם תוצר של מאבקים אלא של התאמות. תפקידה של המערכת הפוליטית לקבוע מטרות, ומוסדות כמו המשפחה, הקהילה או מערכת החינוך עוסקות בשמירת הערכים החברתיים והנחלתם הגלויה או הסמויה.
כלומר, בכל סעיף ותחום הציגה הסוציולוגיה הצרפתית, עם הסיוע האגפי מגרמניה ועם הענף האמריקאי, עמדה לעומתית מול ראיית החברה המרקסיסטית: לא קונפליקט ומאבק אלא קונסנזוס ושיווי משקל. לא השינוי ההיסטורי עיקר, אלא הבנת החברה מתוך ניתוח לרוחב ולעומק של מצבה הנוכחי. השינויים אינם תוצר של מאבק חברתי ופוליטי דיאלקטי בעל אופי משברי אלא של מהלכי התאמה הדרגתיים. התרבות אינה תוצר של היחסים הכלכליים אלא מה שקובע אותם. המוסדות אינם משרתים של המעמד השליט, אלא כלים הכרחיים ליציבות החברה ולהמשך תפקודה. הדת אינה כזב מחוצף, אופיום להמונים, אלא כלי חיברות הכרחי (דורקהיים) ואף מקור של תצורות חברתיות (וובר). המבנה החברתי אינו פונקציה של יחסי מעמדות מתנגשים אלא של צרכים חברתיים משותפים.
עם הדגש על תיפקודן של המערכות והמוסדות, הסוציולוגיה איבדה עניין באדם הבודד כבעל צרכים אינדיבידואליים, היסטוריה פרטית או משפחתית, פסיכולוגיה, רגשות ותחושות משלו. אלה היו עניין לעיסוקו של מדע הפסיכולוגיה החדש אף הוא. מבחינת הסוציולוג, האדם הוא יצור מחוברת, שהפנים את סולם הערכים החברתי, את תפקידו בחברה ואת ערכיה. החברה, טען דורקהיים, היא "משהו מעבר לנו ומשהו בתוך עצמנו."
אם הפראקסיס של המרקסיזם היה יצירת המפלגה של הפרוטלריון ותפיסת השלטון הפוליטי, הרי שהפראקסיס של הסוציולוגיה היה הנדסת האנוש של המאסות: הסוציולוגיה חקרה את הדרכים והשיטות שבהן מתרחש מעשה ההנדסה הזה – מבחינה מדעית, כמובן.
ובה בעת נתנה הסוציולוגיה בידי המשטרים את התובנות המתאימות ואת הכלים המשוכללים לצורך ביצוע יעיל יותר, זול יותר ומשתלם יותר של הנדסת המוחות ועיצוב האישיות של ההמונים לפי האינטרסים של המעמד השליט: הבורגנות והאינטליגנציה שלו, שבין שהיתה מרקסיסטית-מרדנית (במשטרים המערביים), בין שהיא מרכזניקית ובין שתהיה ימנית, היא תמיד סמוכה למדי למנעמי השלטון. שהרי קודם כל ויותר מכל היא האינטליגנציה של הבורגנות ובשר מבשרה.
וכך, גם אם הגישה או הנימה של הסוציולוגים עצמם נשמעה לפעמים ביקורתית או אופוזיציונית, הרי שמשלמי שכרם של הפרופסורים – הפוליטיקאים של המדינה וההון הגדול המושך בחוטיהם, הבינו היטב כיצד יכולות לשרת אותם התובנות הסוציולוגיות בתחפושות השונות שלהן. המשטרים שיכללו את טכניקות השליטה בהמונים, והמשכורות ותקציבי המחקר זרמו (ועדיין זורמים) בנדיבות לעבר אנשי המדעים החברתיים, שחלקם, כביכול, כלל אינם מודעים לתפקיד החיוני שהם ממלאים בשירות השילטון.
וכך יצא שהאידיאולוגיה הבסיסית של המדע החדש ביובל הראשון לקיומו – מתחילת המאה שעברה ועד לפיפטיז, היתה הפונקציונליזם: לכל אדם בחברה, לכל סוג של עיסוק, לכל מוסד חברתי ולכל מערכת ותת מערכת, יש תפקיד. כולם פונקציה של הקונסנזוס החברתי, של המטרה החברתית המשותפת ושל הערכים החברתיים וכולם משרתים את שיווי המשקל הנמשך תוך התאמות הדרגתיות והכרחיות.
וככל שהתפתחה הסוציולוגיה לכיוון של בדיקת המערכות החברתיות והמבנים החברתיים עצמם, היא נעשתה "סטרוקטורלית", כלומר, התרכזה יותר ויותר במה ששייך למבנים ולתבניות של הפעולה החברתית ושל המוסדות והמימסדים החברתיים. כך עד שהאידיאולוגיה הבסיסית של הסוציולוגיה, או "הזרם העיקרי" שלה במדינות המובילות, צרפת וארה"ב, שהוא כמובן הזרם שבאופנה – קיבלה את הכינוי "פונקציונליזם סטרוקטורלי".
מכאן היה המעבר לסטרוקטורליזם כמעט חלק.
סוג של "התאמה", על פי התיאוריה הפונקציונלית, או סינתיזה לפי הדיאלקטיקה המרקסיסטית.
מי שהחדיר את המושג החדש כארוע משמעותי היה הסוציו-אנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי שטראוס (1908-2009), שכשם שדורקהיים יסד את הסוציולוגיה כדיסציפלינה אקדמית, כך יסד לוי שטראוס את האנתרופולוגיה. בסדרה של מחקרים וספרים לאורך שנות החמישים וגם לאחר מכן, הכריע לוי שטראוס לטובת הגישה האומרת כי ההתרחשות החברתית והמוסד החברתי הם בעיקרו של דבר פונקציה של צרכים חברתיים כלליים, הרבה יותר ממה שהם משרתים את צרכי האדם היחיד.
לוי שטראוס חשב שלצורך החקירה של התפקוד הכלל-חברתי של המערכות והתבניות, נוח השימוש בשיטות החקירה הנהוגות בבלשנות. בספרו (1958) "אנתרופולוגיה סטטרוקטורלית" הוא הסביר מדוע:
"ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר".
אנתרופולוג קלוד לוי שטראוס: מפשט ומסביר (תצלום מהוויקיפדיה)
עוד נראה עד כמה התרחקו הסטרוקטורליזם וצאצאיו, הפוסט סטרוקטורליזם והפוסט מודרניות, מהאידיאל התמים והנאה הזה של מי שנחשב כמייסדו של תחום העיסוק החדש.
בעשור של שנות השישים, במיוחד לקראת סופו, היה זה הפילוסוף המרקסיסטי יליד אלז'יר, לואי אלתוסר, שהוסיף נדבכים חשובים להתפתחות הסטרוקטורליזם.
אלתוסר היה תחילה קומוניסט מתומכי המשטר הסובייטי של בריה"מ ואחר כך מאואיסט. הוא סבל מבעיות נפשיות עמוקות שהגיעו לשיאן כשחנק את אשתו (ואיכשהו יצא מזה ללא הרשעה ומאסר), ובעבודתו המדעית עסק בניתוח סטרוקטורלי של המרקסיזם.
הוא טען שיש להבחין, מתוך ניתוח מדוקדק של הכתבים, בין מרקס המוקדם, ההגלייני ("כתבי שחרות") ההומניסט ובין מרקס המאוחר, המטריאליסט המובהק, האנטי-הומניסט, זה שכתב עם אנגלס את "הקפיטל", שם הולך האינדיבידואל לאיבוד.
אלתוסר גם ביצע מעין סינתיזה בין המרקסיזם ובין הפסיכואנליזה הפרוידיאניות על פי הגירסה הלאקאנית, וכך הגיע אל ההפרדה בין "הסימפטומים" החברתיים ובין המבנה החברתי המאפשר אותם, בדומה להבחנה בין הסימפטומים של המצב הפסיכולוגי ובין הבלתי-מודע הפרוידיאני-לקאני שהוא תרבותי יותר מאינדיבידואלי.
אך הרלוונטיות העיקרית של אלתוסר להתפתחות הסטרוקטורליזם ובנותיו, נעוץ בנכונותו להיפרד מן המודל ההיסטוריוסופי המרקסיסטי הדוגל בעדיפות של "מבנה התשתית" הכלכלי-חברתי, על פני "מבנה העל" התרבותי-רוחני. הטענה של אלתוסר היתה כי אין להקנות עדיפות כזאת לתחום הכלכלי, ושהתחומים השונים – "הספירות" – כמו הספרות, המשפט, החינוך, הלשון, הכלכלה וכו' הם בעלי מובחנות מסויימת, מקיימים ביניהם יחסי גומלין, כולם משפיעים על מעשיו של היחיד, ואין ביניהם אחד שיש לו עדיפות מהותית. אלתוסר היה מוכן להודות רק בכך שיתכן כי לכלכלה יש עדיפות מסויימת "בחשבון הסופי" – אך מתי נגיע אליו? לעולם לא. כלומר – אלתוסר היה מוכן לשלם קצת מס שפתיים לקולקטיביות הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית, אך לא יותר מזה. לא מפתיע שלא ראו בו שם חבר נאמן.
בגישות האלה של אלתוסר כבר אפשר למצוא כמה מאפיינים חשובים של הפוסט מודרניזם שבא בהמשך. ולא פחות חשובים לעתידה של ההתפתחות הרעיונית הזאת הם התלמידים שהעמיד ובראשם מישל פוקו, שכבר עסקתי בו ברשומה הקודמת, ואיש הפסיכיאטריה ז'אן לאקאן שאלתוסר אף סידר לו עבודה באקדמיה.
אלא שעם לוי שטראוס ואלתוסר עדיין היה הסטרוקטורליזם בשלב הילדותי והתמים שלו, המובן יחסית, לפני שהתחיל להדרדר, כמו צאצאיו הפוסט סטרוקטורליזם והפוסט מודרניות, לכיוון המיסטיקה.
פסיכולוג ז'אן פיאז'ה: באופנה (צילום של פסלו,מהוויקיפדיה)
קבלו את ז'אן פיאז'ה, צרפתו-שוויצרי מז'נבה שכתב את הספר "הסטרוקטורליזם" (ספרית פועלים, 1972, תרגום מצרפתית: ג.מ. קרוי, 127 עמודים) מתוך המבוא, תת פרק "הגדרות" (עמוד 9):
"נאמר לרוב שקשה לאפיין את הסטרוקטורליזם משום שהוא לובש צורות מרובות מכדי שיתגלה בבירור מכנה משותף. ולא עוד, אלא ש'הסטרוקטורות' המוזכרות רכשו משמעויות שונות זו מזו ושונותן גדלה והולכת. עם השוואת המובנים השונים שהסטרוקטורליזם רכש במדעי זמננו ובדיונים השוטפים, בהיותו יותר ויותר באופנה, נראה כי בכל זאת מן האפשר הוא לנסות ולבצע סינתיזה של המשמעויות השונות, ובתנאי שיאובחנו שתי הבעיות המופיעות צמודות תמיד…" וכך זה הולך ונמשך, מתפתל ומסתלסל, תנאי על גבי תנאי והתחמקות על גבי עירפול, עד אין סוף.
הדברים לא ברורים הרבה יותר כשזה מגיע להסבר שנותנת לנו הוויקיפדיה, למשל:
"סטרוקטורליזם היא גישה בת המאה העשרים, שלפיה תופעות רבות אינן מתרחשות במבודד, כי אם נובעות ממבנה (structure) שלם. הסטרוקטורליסטים, בכל תחום ידע, מנסים לתפוס ולתאר מבנה זה ואת השינויים שיכולים להתחולל בו, על-מנת להרחיב את תחום הידע או לנתח אותו מבחוץ.
לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סימנים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים, שמשקפים את טבעה האוניברסלי של החשיבה האנושית. הסימנים מאורגנים בצורה של מבנה בעל קצוות חדים בין קטגוריות. יצירה של ניגודים, שקיימים (כביכול) בטבע שלנו. נקודת המוצא: נטיית בני האדם להסביר לעצמם את המציאות סביבם. דימוי מרכזי של הגישה: לא האורגניזם אלא הדימוי של שפה. תרבות, חברה אנושית ומערכות של יחסים אנושיים – מערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים עם עצמם וסביבתם. מטרה: פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. "
"מערכת של סימנים"…"מבנה בעל קצוות חדים"…"ניגודים שקיימים (כביכול)"…כמה זה רחוק מאותה הבחנה רחוקה של לוי שטראוס שהוזכרה כאן, שלפיה "ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר". זה בשעה שהדרך בפועל מוליכה אל אמת שהיא יחסית לחלוטין ולכן לא אמת כלל, אל המופשט שעל פי ניסוחיו הוא מסובך ומסבך ולכן היפוכו של המפשט, ואל המעורפל והמתחמק שהוא היפוכו של המסביר.
ולא חולף זמן רב, עד שאותם הוגים עצמם שנשבעו בשמו של הסטרוקטורליזם, זה שהוא "יותר ויותר באופנה" על פי פיאז'ה, מחליפים אופנה:
הם עוברים ל"פוסט-סטרוקטורליזם" פוסט במובן של אחרי. בעברית חדשה בתר. בפועל סוג של אנטי-תיזה המתנפלת מבפנים על התיזה ומתמרדת נגדה כביכול כדי לחסלה, ואז, בפרץ של רחמים או השלמה עם המציאות, בכל זאת משאירה ממנה משהו.
הפוסט-סטרוקטורליזם מתפתח לצידו של הסטרוקטורליזם, ממש במקביל אליו, באותן שנים, בסיקסטיז ובסבנטיז, ועל ידי אותם הוגים עצמם, שאין להם בעייה לטייל הלוך ושוב לפי הצורך והחשק והנסיבות בין האופנות המשתנות. זו האינטליגנציה של הבורגנות, כזכור, והמחוייבות הבסיסית שלה היא למשלמי שכרה ולתאגידים והמיליארדרים בעלי הקרנות התומכים במכוני המחקר.
אם בסטרוקטורליזם מבקש איש המדע לגלות ולחשוף ולשרטט את המבנה הפנימי של התופעה החברתית, את "הדקדוק הפנימי" של המוסד החברתי, את הגיונה המובלע של השיטה, הרי שהפוסט-סטרוקטורליסט טוען שהמבנה המבוקש על ידי הסטרוקטורליסט אינו אלא אשלייה.
בשעה שהסטרוקטורליסט מחפש – או לפחות מעמיד פנים כמחפש – את ההסבר, את המשמעות, את מהותה של התופעה, את המכנה המשותף - טוען הפוסט-סטרוקטורליסט נגד עצם האפשרות למצוא מהות כלשהי לתופעה או למבנה. הסטרוקטורליסט מבקש להשתמש בכלים המקובלים של הלוגיקה והרציונליזם? הפוסט-סטרוקטורליסט יחפש בשדה המחקר שלו את הסתירתי, את המוזר והסוטה, את מה שמפרק את המשמעות ולא את מה שמבהיר אותה.
לסטרוקטורליסט יש מחוייבות ללשון מדעית שלפחות מנסה להיות מובנת לקורא הסביר? הפוסט-סטרוקטורליסט לא יבחל בשום תעלול לשוני: הגזמות פרועות ועירפול מכוון, הטעיות ושבירת הסדר וההיגיון.
האינטלקטואליטיס - המגאלומניה המנוכרת של האינטלקטואל שהולך ומאבד קשר עם המציאות – הולך ומתקרב לשיאו ומידרדר לשלב המיסטי עם הפוסט-סטרוקטורליזם.
ואחת המלאכות החשובות של הפוסט-סטרוקטורליסט היא הדה-קונסטרוקציה.
זוכרים את ההגדרה שהובאה ברשומה הראשונה בסידרה?
משימה של מחשבה ביקורתית, שעניינה לאתר "ולפרק לחלקיהם" אותם מושגים (מונחים, קונספטים) המשמשים כאקסיומות (קביעות בסיסיות) או חוקים (כללים) לתקופה מסוימת של הגות (חשיבה) רוחנית. אותם מונחים השולטים בפרישתה ההיסטורית של תקופה רוחנית שלמה. "דה קונסטרוקציה" איכשהו, נתפסת כשלילית פחות מהמושגים של היידגר או של ניטשה בדבר "הרס" או "הפיכה".
(מתוך הגדרת התחום בהקדמת המתרגם דיוויד ב. אליסון לספרו של ז'ק דרידה , Speech and Phenomena)
ומן הפוסט-סטרוקטורליזם והדה-קונסטרוקציה אנו גולשים באופן הכי טבעי אל הפוסט-מודרניזם.
אלה אותם אנשים. פוקו ודרידה, ליוטר ודלז, מדובר באותו ז'רגון חמקמק ובאותה מיסטיקה אקדמאית, בהבדל אחד.
הפוסט-סטרוקטורליזם מחופש עדיין לסוג של התפתחות מדעית. הוא הצטמח מתוך אותן דיסציפלינות מדעיות שבהן עסק גם הסטרוקטורליזם , שבעצמו צמח מתוך הפונקציונליזם הסטרוקטורלי, שבעצמו הצטמח מן הפונקציונליזם, שבעצמו היווה את התיאוריה הבסיסית של מדעי החברה החדשים שהתפתחו באקדמיה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת.
אך הפוסט-מודרניסט כבר משיל מעליו את המסווה המדעי. הוא אידיאלוגי במוצהר. הוא נקרא פוסט-מודרני כי הוא יוצא נגד התפיסות הבסיסיות של המודרניות. הוא דוחה את השלב בן ימינו של התרבות המערבית, את הנאורות כמניע, כהסבר ובמטרה. הפוסט מודרניסט אינו מעוניין במעשה הבניה, אלא במעשה ההרס שלו הוא קורא בחמקנות פרוק (דה קונסטרוקציה).
האם זה אומר שהפוסט-מודרניזם הוא ישר יותר מהפוסט-סטרוקטורליזם? לפחות לא מסתווה? לא מעמיד פנים?
כלל לא. לא מבחינת הלשון, לא מבחינת המטרות, לא מבחינת הגילוי הנאות, לא מבחינת הזהויות, וכמובן גם לא מבחינת המממנים והתורמים.
להיפך. בפוסט-מודרניזם מגיעים השרלטנות, הנכלוליות, חוסר הכנות וחוסר האחריות לשיאים חדשים. מעשה הנכלים הוא במוצהר חלק מן השיטה.
התנצלות בפני הקוראים: על פי התכנון המוקדם כבר הייתי אמור לעסוק בשלב הזה במלאכה העיקרית שהצבתי לעצמי כאן, כלומר, בעבודה המעשית של הדה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה. אך ההסברים התארכו ונמרחו ולכן ההתנצלות. אני מבטיח להגיע כבר ברשומה הבאה אל העיקר, המושך יותר את הלב גם בגלל ערכיו הבידוריים, אך יותר משום שעניינו במעלליה של האינטליגנציה הבורגנית המקומית, שלנו, כאן בישראל.
רשומה שלישית
טיפ/ הלואיזה וזרעי כובע הנזיר
עוד צמח תה מפואר שאפשר למצוא עכשיו בשווקים בצורתו הטריה הוא הלואיזה. קניתי צרור ענק ב-4 שקלים. אל תנסו לתחזק אותו בטריותו כשהגבעולים נתונים במים כי זה לא הולך. הצרור שקונים בשוק נראה רענן וטרי ועמיד
לואיזה: צמח תה מפואר
לנצח רק בזכות כמויות אדירות של מים שמשפריצים עליו. אז מייבשים באותה שיטה שמייבשים את הזעתר או את הזוטא, על פני רשתות מאווררות, ומאחסנים בצנצנות עם מכסה. צריך רק להיזהר ולא לדחוס את העלים המיובשים בצינצנת אלא להשאיר אותם מאווררים היטב כדי למנוע עיפוש.
ומי שפניו אל העתיד, כדאי שידע שעכשיו הזמן לתכנן את כובע הנזיר (הקרוי גם חונק הדוב) של השנה הבאה. אם עדיין אין לכם מהחרדלון העלעלי והפירחי הזה בגינה או בעציציה, הנה טיפ: עכשיו אפשר למצוא על גבעולי
כובע הנזיר: עלים ופרחים חרדליים
הצמח המוני זרעים מוכנים לשימוש. אז כל מה שנשאר לעשות הוא לקטוף אותם ולשמור בצל ובחשיכה עד הבחירות בהתחלת ספטמבר ואז לטמון באדמה ולהתחיל בהשקייה. אחרי העונה הראשונה כבר לא תצטרכו לטרוח. כובע הנזיר ידאג יפה לדור הבא.
זרעי כובע הנזיר: ידאג בעצמו לדור הבא
בנימין נתניהו שוב מאיים על עצמו בקיצור הקדנציה שלו בשנה תמימה. שהרי, על הנייר, אפילו אם הוא ינצח בבחירות לכנסת ה-20, ויהיה ראש הממשלה הבא, עדיין תהיה תקופת כהונתו, ביחד, בשתי הקדנציות, הנוכחית והבאה, קצרה בשנה.
בפעם הקודמת כשהוא קיצר לעצמו את הקדנציה, זה הסתיים במפלה מבישה ובאובדן השילטון.
אז מה בוער לנתניהו? מדוע הוא מזדרז לקצר את הקדנציה שלו בשנה?
פוליטיקאים, בדרך כלל, לא עושים דברים כאלה מרצונם. בטח לא פוליטיקאים מסוגו של נתניהו, שלפעמים נדמה שעצם הישיבה בכיסא עור הצבי, היא מטרה בפני עצמה בשבילו.
כי הרבה מעבר לזה הוא לא עושה. הפוליטיקה שלו מתמצה בשמירת הסטטוס קוו:
שמירת הקיים בתחום הכלכלי, שפירושה המשך תקופת הפנאן והכיף של המאיון העליון, השכנים שלו בקיסריה וברחביה.
שמירת הסטטוס קוו ביחסים עם הפלשתינים: לא הסכם ולא חתירה להסכם, בצד סיפוח מתנחל, מזדחל ומתפתל שסופו מדינה אחת לשני עמים. סיוט בטוח לשני העמים מעבר לפינה.
ואפילו בתחום שבו הוא לכאורה פעיל, תקיף, בעל מדיניות משלו, מדובר בשימור הסטטוס קוו: שלאיראן לא תהיה פצצה גרעינית.
למה שפוליטיקאי כזה יהמר? יהיה מוכן להפסיד שנה עלי עור הצבי, ואולי אפילו את השלטון כולו?
כי כדאי לזכור: האחראי מספר 1 להקדמת הבחירות הוא נתניהו עצמו.
הוא החל את המהלך כבר בדצמבר אשתקד, כשהכריז על הקדמת הפריימריז בליכוד.
ועכשיו מיהר מאוד להתקפל, איך שאביגדור ליברמן התחיל לצייץ, בתואנה שהוא לא מוכן להיכנע לסחטנות.
נתניהו לא מוכן להיכנע לסחטנות? חה חה. תקראו את ההסכם הקואליציוני.
אז מה בוער לנתניהו?
הבחירות בארה"ב? הבחירה הצפויה של אובמה בבחירות ב-6 בנובמבר, והתחזית שאחר כך יהיו חייו של נתניהו קשים, וייפגעו סיכוייו לזכות בבחירות שייערכו ב-2013?
נשמע כמו ספקולציה פרועה. השערה על גבי ניחוש.
לדעתי התשובה נמצאת כאן.
הקיץ של המחאה החברתית.
ראש ממשלה נתניהו: האחראי מס.1
נתניהו וחבריו לא יודו בזה. גם ליברמן וש"ס לא יודו בזה. כשפרצה מחאת הקיץ הקודם דאג נתניהו להצטלם כשהוא מחליף דחקות עם שר האוצר שלו יובל שטייניץ ושניהם צוחקים מהבדיחות של עצמם לעין המצלמות. הוא גם הודיע שבעצם המחאה היא הבייבי שלו: התביעות שהיא מעלה, נניח בסעיף הדיור, לא רק שהן מקובלות עליו לחלוטין, אלא שהוא דרש אותן עוד קודם והוא שמח על התמיכה העממית. הוא גם מיהר מאוד "להיענות" לדרישות המחאה ולמנות את ועדת הכלכלן מנואל טרכטנברג, ומיד כשהגישה את מסקנותיה,להודיע שהוא מתכוון ליישם אותן במלואן (הביצוע, זה עניין אחר).
בקיצור: שיטת הג'ודו, כשלוחם משתמש בתנופת היריב – כדי להפיל אותו.
ואילו ליברמן נקט קו של זילזול והתעלמות מן המחאה. הוא ראה בעיניים כלות איך היא עוצרת את הנסיקה שלו בסקרים.
אבל הצחוקים והדחקות ובזילזול וההתעלמות ותרגילי הג'ודו באו להסתיר פחד ודאגה.
מה במחאה מדאיג את נתניהו?
מן הראוי לומר, שמה שמדאיג אותו, אינם מנהיגי המחאה ופעילותם הצפויה. אפילו ההמונים הצפויים בכיכרות, לא הם כשלעצמם מדאיגים אותו.
ובצדק.
המנהיגות של מחאת הקיץ הקודם, עם כל ההישגים, ביזבזה – אין מונח אחר שיתאים לכך – הזדמנות אדירה להביא לשינויים ממשיים בחברה הישראלית. תוך הפגנה מדהימה של חוסר כישרון, של פזיזות וילדותיות, של היקסמות עיוורת מחיבוק הדוב של התקשורת, בוזבזו בזו אחר זו הפגנות אדירות של עשרות ומאות אלפי ישראלים בכל מוצאי שבת, במשך שבועות וחודשים.
דומה שמטרתם העיקרית של מנהיגי המחאה מרוטשילד היתה להביא לריבוי גדול יותר של מספר המפגינים משבת לשבת, בלי שום תכל'ס. הם הצליחו במטרתם כל עוד נמשך הקיץ. אך מה היתה משמעותו של ההישג הזה? בהפגנה הגדולה ביותר הם הצליחו להביא לכיכר המדינה בתל אביב בין 300 ל-400 אלפי מפגינים (זה לא הפריע לחלק מהם לקרוא לה "הפגנת המיליון"). אלא שמספר זה רחוק אפילו ממספר המצביעים של מפלגות האופוזיציה באזור המרכז. נתניהו יודע שהם נגדו ורוצים בהחלפתו. המפגינים, ברובם, לא הדאיגו את נתניהו. רק מיעוט מבין המפגינים עניינו אותו. אלה שבאו מתוך המתנחלים ומתוך הדוסים והחרדים, ואלה מהשכונות שהקימו את המאהלים בחולון ובירושלים.
נתניהו גם ראה מי השתלט, למעשה, על מנהיגות המחאה. כמה חבורות קטנות של אקדמאים מן הפוסט-ציונות ומן הניאו-מרכסיסטים – אנשים שברובם הגדול הם עובדי ממשלה, נתמכי עמותות וקרנות, סגולה בדוקה לברברת אידיאולוגית, לחוסר מעש פוליטי, לפלגנות ולדיקלום סיסמאות, לשרטוט תכניות חסרות סיכוי ולהצגת דרישות סרק.
הפגנות המחאה: עוד פתק ועוד פתק
מה שהדאיג את נתניהו, את ליברמן ואת ש"ס – זה העם.
לא אלה שבאו לכיכרות, ברובם הגדול, אלא אלה שלא באו. אלה שרק תמכו במחאה מבחוץ. אלה שהביעו את דעתם בסקרים, שבוע אחרי שבוע.
ארבעה מכל חמישה ישראלים,לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות, שתמכו במחאה, ושהביעו את דעתם הברורה וביטאו את הבנתם בתשובה לשאלות הסוקרים:
נתניהו וממשלתו אינם מייצגים את העם. הם מייצגים את העשירים. המדיניות שלהם מעשירה את העשירים, דופקת את מעמד הביניים ודופקת את העניים. המדיניות של נתניהו וחבריו גורמת ליוקר מחיה בלתי נסבל: שילוב של מחירים גבוהים ומשכורות נמוכות.
ונראה אותו מסביר לעם שמסים עקיפים גבוהים שדופקים את העניים זה טוב לביטחון הלאומי, ושמסים ישירים נמוכים שמיטיבים עם השכנים בקיסריה וברחביה זה תרומה לעמידתנו האיתנה ולצה"ל שלנו.
נראה אותו מסביר שזה שהגענו תחת שלטונו לשיוויון עם ארצות הברית מבחינת אי השוויון החברתי – העשירון העליון אצלנו, בדיוק כמו בארה"ב מרוויח פי 14 מהתחתון – זו גזירת גורל או תרומה לאחדות האומה, לעוצמתה ולחוסנה, ככתוב עלי מצע הליכוד.
בשעה שברור לכל בר דעת שההיפך הוא הנכון
נתניהו חושש שהמחאה החברתית בקיץ, ולא חשוב מה יגידו על הבמות, תלכד שוב ארבעה מתוך חמישה ישראלים בתחושה שהוא מקיים כאן שלטון של עוול כלכלי וחברתי.
ואז, אם יוקדמו הבחירות כתוצאה מגלי המחאההצפויה בקיץ, ישלשלו הבוחרים בקלפיות את הפתקים הלא נכונים.
עוד פתק ועוד פתק, כמו שאמר פעם מנחם בגין המנוח. אבל לא הפתקים הנכונים. לא הפתקים של מח"ל וביבי, אלא עוד פתק לשלי, עוד פתק לשאול, עוד פתק ליאיר.
נתניהו לא רוצה שגם הקיץ הזה יחזרו המראות ויחזרו התחושות של עם שקם על רגליו בדרישה מאוחדת לצדק חברתי.
התחושה הנהדרת של העם היא סיוט מבחינת המשטר.
וכך, המהלך של הבחירות המוקדמות, ימנע קיץ של מחאה חברתית מאוחדת, ויביא קיץ של פלגנות בחירות. במקום המונים מאוחדים בכיכרות ובבתים, נקבל המונים מפולגים בעצרות בחירות ובחוגי בית, אישה, איש ומפלגתם. במקום שלטים שתובעים צדק לכל, נקבל כרזות בחירות של כל מפלגה ותנועה. במקום לתבוע צדק, יקבע העם מי יהיו העסקנים שיתיישבו בכורסאות וימשיכו את החגיגה שלהם כרגיל.
למען ההישג הזה מוכן נתניהו אפילו להפסיד שנה עלי עור הצבי.
האם יצליח התרגיל?
הפתווה של דיסקין, הפתווה של חמינאי והכל מאוד רציונלי
אין ספק שהאווירה מתחממת לקראת הקיץ הקרוב. איראן והפצצה, נתניהו והבחירות, המחאה ומרתף הבירה הקואופרטיבי.
במין חוג בית בכפר סבא, הוציא מכיסו, מי שהיה ראש השב"כ יובל דיסקין, פתק של נייר מהסוג של "במקרה הכינותי", ועליו פסוק מספר זכריה הנביא. דיסקין הניח את הפתק על השולחן, וברגע הנכון הקריא אותו כפתווה נגד נתניהו המשיח מקיסריה ונגד ברק המשיח מאקירוב.
דיסקין, אגב, גמר אצלי את הקריירה.
צר לי.
ולא בגלל הפתווה מספר זכריה.
אלא בגלל שכל מי שקורא לציבור מטומטם, סליחה הדיוט, הוא בעיני מטומטם, סליחה, הדיוט.
ולמטומטם, סליחה, הדיוט, ולא חשוב כמה זכויות יש לו, אין אצלי קריירה.
דיסקין הזכיר לי את יצחק בן אהרון האגדי, שגמר אצלי את הקריירה שלו, למרות כל זכויותיו, בערוב אותה קריירה שלו, כשהודיע שאינו מקבל את הכרעת העם, כשאותו עם מטומטם, סליחה, הדיוט, העלה את בגין לשלטון על חשבון המפא"יניקס.
דיסקין שולף את הפתווה: ספר זכריה
דיסקין מקריא את הפתווה: קיסריה ואקירוב
וזה למרות שהייתי ב-1977 הרבה יותר שמאלני מבן אהרון.
כמו שהיום, לפי הערכתי, אני הרבה יותר שמאלני מדיסקין.
וכמו כן לא התחלתי להיות אנטי-נתניהו ואנטי-ברק ביום שעזבתי את הג'וב שהיה לי אצלם.
לא היה לי העונג.
ממש לא הופתעתי כששמעתי הבוקר מלא עיתונאים ואנשי ציבור שמתייחסים לדבריו של דיסקין על איראן ועל הפלשתינים, בלי להתייחס לדבריו כלפי הציבור המטומטם, סליחה, ההדיוט.
(גם לדבריו על איראן הם לא התייחסו ממש ברצינות, כפי שמיד נראה.)
כל מה שעניין אותם זה שהוא נגד נתניהו ונגד ברק.
אם נקלף את אוהדיו אלה של דיסקין ממחצלותיהם הצבועות, בתור שמאל מדומה, בתור יעני ליברלים ובתור אלק דימוקרטים, נישאר בדרך כלל עם גזענים קטנים ומתנשאים שחושבים בדיוק כמו דיסקין, שהציבור הוא מטומטם, סליחה, הדיוט.
ואם הראיה הזאת כשלעצמה באשר למצב הצבירה המוחני של דיסקין לא מספיקה לכם, הבה נתייחס לתוכן הדברים עצמם.
את הפתווה שהוציא דיסקין על נתניהו את ברק הוא הגדיר כמשפט בן שני איברים.
והנה האיבר הראשון של המשפט:
"אני אומר כך – לציבור מייצרים מצג שווא בנושא האיראני. מצג השווא זה מה שמטריד אותי. יוצרים כביכול תחושה שאם מדינת ישראל לא תפעל, אז לאיראן תהיה פצצה גרעינית."
והנה מה שאומר דיסקין על החלק הזה של הפתווה:
"בחלק הזה, הראשון של המשפט, יש בו כנראה גרעין מבוסס של אמת."
אז יש משהו באמירה, טוען דיסקין, "שאם מדינת ישראל לא תפעל, אז תהיה לאיראן פצצה גרעינית." זוהי אמירה המבוססת על "גרעין מבוסס של אמת".
יופי.
ועכשיו לחלק השני של המשפט. זה שהוא-הוא מצג השווא, לדעתו של דיסקין, ותחילה ההקדמה בדבר רמת האינטליגנציה של הציבור:
"אבל בחלק השני של המשפט, בו פונים לציבור המטומטם, או יותר נכון ההדיוט, סליחה לא המטומטם, ההדיוט ואומרים לו -
אם מדינת ישראל תפעל לא תהיה פצצה גרעינית. וזה בדיוק החלק הלא נכון במשפט ומצג השווא.
כי הרבה מומחים…אומרים לאורך שנים שאחת התוצאות של תקיפה ישראלית באיראן יכולה להיות האצה דרמטית של תוכנית הגרעין האיראנית. "
אז מה אומר לנו דיסקין, בעצם?
שאם ישראל לא תפעל – לאיראן תהיה פצצה גרעינית.
ואם ישראל תפעל – זה רק יחיש את בנייתה של פצצה איראנית.
זאת אומרת: עדיף לא לפעול. כי אם ישראל לא תפעל, איראן תבנה את הפצצה שלה בקצב הרגיל. ואם ישראל תפעל – זה יכול, לדעת המומחים, להביא ל"האצה דרמטית של תכנית הגרעין האיראנית".
אבל כאן מתערבת המציאות בצורה לא נעימה בהיגיון הברזל של דיסקין.
המצב היום, לדעת כל המומחים, הוא, שאיראן בעצם מרוחקת מן הפצצה מרחק של החלטה בלבד.
המנהיג חמינאי רק צריך לתת הוראה – ותוך כמה חודשים יש פצצה גרעינית איראנית. קראתי אפילו מומחה אחד שטוען: תוך 43 ימים מיום ההחלטה – יש פצצה.
זה אם לא תהיה שום פעולה ישראלית.
איזו האצה יכולה להיות יותר דרמטית מהקצב הזה?
או, במילים אחרות, כשנדמה למישהו שהציבור הוא מטומטם, סליחה הדיוט, עדיף שיקבע תור וילך להיבדק בעצמו.
כי מי שחושב שהעם חכם רק כשהעם חושב כמוהו, הוא לא באמת חכם גדול.
כדי לברר איך וכיצד הגענו אל התובנה האחרונה של דיסקין המטומטם, סליחה, הדיוט, כדאי לבדוק בקיצור את אבני הדרך של ההיסטוריה בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות ואף בימים האחרונים.
ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו ברק לא מסתירים את דעתם, כבר הרבה זמן, שאם לא תהיה פעולה בינלאומית או אמריקאית נגד הפצצה הגרעינית האיראנית, ישראל תפעל לבדה.
נגד הגישה הזאת יצא בזמנו ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן.
ראש מוסד לשעבר מאיר דגן: איראניום רציונלי
בנובמבר ובדצמבר אשתקד הוא דיבר עם אילנה דיין בתכנית "עובדה" ובעוד מקומות, ואמר בין השאר ש"המשטר באיראן רציונלי", וגם ש"תקיפת איראן כעת, הרעיון הטיפשי ביותר ששמעתי מעודי."
בפברואר השנה הצטרף ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, האדמירל מרטין דמפסי, לדעתו של דגן. בסיור בדרום אמריקה הוא אמר ש"אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאיראן היא שחקן רציונלי בזירה".
אחר כך, בחודש מרץ השנה, התבקש דמפסי להסביר את דבריו בפני ועדת הסינאט האמריקאי ואמר כי "אירן היא שחקן רציונלי ויש לקחת זאת בחשבון, ולא לזלזל ביריבים פוטנציאליים". והוא הוסיף: "התקפה על איראן לפני שמוצו כל האפשרויות האחרות, זהו מעשה לא נכון לעשותו".
בינתיים, באותם חודשים, קרו דברים גם באיראן. ההתקדמות ביישום הסנקציות המערביות עשתה את שלה, והמשטר כבר לא נשמע נחרץ כבעבר. התברר שהמשטר האיסלאמי הוציא מעין פתווה נגד נשק גרעיני. הידיעה בעיתונות האיראנית בסוף פברואר הביאה את דבריו של המנהיג הדתי, הייטאוללה עלי חמינאי:
"האומה האיראנית מעולם לא חתרה ולעולם לא תחתור לנשק גרעיני. אין ספק שמקבלי ההחלטות ומדינות המתנגדות לנו יודעות היטב שאיראן אינה חותרת לנשק גרעיני, כי הרפובליקה האיסלאמית, מבחינה הגיונית, דתית ותיאורטית, רואה בבעלות על נשקים גרעיניים חטא חמור, ומאמינה שהפצת נשקים כאלה היא חסרת היגיון, הרסנית ומסוכנת".
הפתווה של חמינאי: המשטר נגד הפצצה
הדברים האלה התפרסמו באיראן ב-24 בפברואר. וראו זה פלא, בדיוק באותו יום פירסם הלוס אנג'לס טיימס את הדו"ח של המודיעין האמריקאי – דו"ח של גוף שמנויות עליו 16 סוכנויות מודיעין שונות – דו"ח של גוף שכבר נודע לשימצה בתחזיותיו חסרות השחר, באלה המילים:
"העיתון לוס אנג'לס טיימס מדווח כי על פי הערכות המודיעין האמריקאי, טהרן חדלה מלפתח נשק גרעיני ולא מנסה לבנות פצצת אטום.
על פי הדיווח, הערכה מודיעינית מסווגת של ארצות הברית שהופצה לקובעי מדיניות בשנה שעברה, אישרה במידה רבה את הקביעה מ-2007. שני הדוחות הסיקו כי טהרן חדלה ממאמציה לפתח נשק גרעיני ב-2003.
הדוח האחרון, המשקף את תמימות הדעים בין 16 סוכנויות מודיעין בארצות הברית, מציין כי איראן ממשיכה במחקר שיכול להביא אותה ליכולת בניית נשק גרעיני, אך לא מבקשת לעשות זאת."
מילות המפתח בדו"ח הזה, הן המילים "הערכה מודיעינית… שהופצה לקובעי מדיניות בשנה שעברה"
בשנה שעברה.
אז למה היא פורסמה ב-24 בפברואר השנה?
התשובה בקטע הבא.
לא חולפים אלא כשבועיים, עד שמתהפכת המגמה. לקראת פסגת אובמה נתניהו בוושינגטון, וכן במהלכה ואחריה, מתחמם הדיון בנושא האיראני, אובמה משחרר הצהרות, וחמינאי שוב אינו בטוח כל כך בקשר לפתווה האימסלמית המחמירה שלא לצורך עם הנשק הגרעיני. מה גם שהוא מעודד מנצחונו בבחירות למג'לס האיראני. ב-8 במרץ מתפרסמות בשמו כמה הצהרות מעניינות.
לדברי חמינאי, "הדברים האלה (של אובמה, שיש מקום למאמץ דיפלומטי מול איראן) חיוביים ומראים שהם (האמריקאים) יוצאים מהאשליה". המנהיג האיראני אף מיהר להבהיר כי על אף שהנשיא האמריקאי הדגיש כי הסנקציות על איראן יימשכו, הרי שהמחשבה כי הן יצליחו להוריד את העם האיראני על ברכיו הן "חלק מהאשליה". בהתייחסו לניצחון נאמניו בבחירות לפרלמנט בסוף השבוע שעבר, הוסיף חמינאי: "הרשויות האמריקאיות המשיכו במשך 33 שנה להאיץ את הסנקציות נגד איראן כדי להפריד את העם מהמערכת האיסלאמית, אבל ב-12 במרץ הראו תוצאות הבחירות כי הם עדיין מחוברים למערכת האיסלאמית".
חמינאי העדיף להתעלם מדברי ברק אובמה בפני ועידת איפא"ק כי "לא אהסס להשתמש בכוח כשהדבר נוגע לאינטרס של ארה"ב."
מאוחר יותר באותו חודש מרץ התראיין מאיר דגן בתכנית הטלוויזיה האמריקאית "60 דקות" וחזר בו קצת מהבחנותיו החד משמעיות מדצמבר אשתקד. הרציונליזם האיראני כבר נראה לו הרבה פחות מוחלט. האפשרות של פעולה צבאית כבר נראתה לו הרבה פחות טיפשית והרבה פחות מרוחקת.
"אין ספק שהמשטר האיראני לא בדיוק מתבסס על מה שאני קורא לו היגיון מערבי," אמר דגן, "אבל הוא ללא ספק מבוסס על הבנת התוצאות של מעשיהם."
ומה בעניין התקיפה נגד האיראנים ? הנה נוסח השיחה בין המראיינת לסלי סטול ובין דגן.
סטול: הפולמוס, נראה שנגמר. אז או שאתה בסוף כל מה שביכולתך לעשות, או שנראה שיש עוד הרבה זמן לנסות דברים אחרים. למה אתה מתכוון?
דגן: אני לעולם לא אמרתי שיש עוד הרבה זמן.
סטול: טוב, אז עוד מעט זמן.
דגן : כן, עוד זמן.
הזמן חלף.
הגענו לחודש הזה.
ב-19 באפריל מתראיין שר הביטחון אהוד ברק ל-CNN ומסביר מדוע (דקה 3.30 בסרטון) אין עדיין לאיראן נשק גרעיני:
"נכון שסביר הדבר שחמינאי לא נתן פקודה להתחיל לבנות נשק או מתקן גרעיני.
אך מדוע?
רק בגלל שהוא מבין שאם הוא יתחיל לעבור על איסורי הוועדה לאנרגיה אטומית ויתחיל לבנות מתקן גרעיני, הוא יעמוד בפני תגובה אמריקאית או ישראלית שתזיק מאוד לאיראנים.
וזו הסיבה היחידה לכך שהוא לא נתן את הפקודה – אך הם ממשיכים לעבוד לקראת המטרה הזאת (בניית נשק גרעיני) ."
זהו, לדעת ברק, מה שעומד בבסיסו של הרציונליזם האיראני.
ההבנה של חמינאי שהחלטה על בניית פצצה תביא למתקפה נגד איראן.
כלומר, האיום פועל.
גנרל בני גנץ ואדמירל מרטין דמפסי: אירנים רציונלים
מה שלא מרגיע במיוחד את הרוחות בישראל. אולי אפילו להיפך. הוויכוח על הרציונליות האיראנית פרץ שוב. ממש בימים האחרונים. לרגל גל ימי הזיכרון והחג האחרון.
בראיון שהעניק הרמטכ"ל בני גנץ לעיתון "הארץ" הוא שב והעלה, בסוף דבריו, את פאנטום הרציונליות האיראנית.
"החלופה הצבאית היא האחרונה בסדר הזמנים של החלופות, אבל הראשונה בקרדיביליות (אמינות) שלה. אם לא תהיה אמינה לא תהיה לה משמעות. אנחנו מכינים אותה בצורה אמינה. זה תפקידי כאיש צבא… (איראן) הולכת צעד אחר צעד עד למקום שבו תוכל להחליט אם תרצה על ייצור פצצת גרעין.
היא עוד לא החליטה אם ללכת את המייל הנוסף…
אם המנהיג הרוחני עלי חמינאי ירצה, הוא יתקדם להשגת פצצה גרעינית, אבל באמצע עוד צריכה ליפול החלטה. היא תיפול אם חמינאי יעריך שהוא חסין מתגובה. לדעתי, הוא יעשה טעות אדירה אם יעשה זאת, ואני לא חושב שירצה לעשות את המייל הנוסף.
אני חושב שההנהגה האיראנית מורכבת מאנשים מאוד רציונליים.
אבל אני מסכים שיכולת כזו בידי פונדמנטליסטים איסלאמים, שעשויים ברגעים מסוימים לעשות חשבונות אחרים, זה דבר מסוכן".
זאת אומרת,שהרמטכ"ל שלנו חושב שחמינאי ואחמדינג'אד הם "אנשים מאוד רציונלים", אך מעבר לפינה אולי מסתתרים בטהראן או בעיר הקדושה קום אנשים אחרים, "פונדמנטליסטים איסלאמים", שמהם נצטרך להיזהר.
כך הרמטכ"ל גנץ, שהעלה שוב באוב את הרציונליות האירנית.
הדברים האלה מעוררים תגובה מצד שני שרים חשובים.
האחד הוא השר הממונה על גנץ, שר הביטחון הישראלי אהוד ברק. יומיים אחרי פרסום הראיון של גנץ, לרגל יום העצמאות, הוא מביע את דעתו שלו על הרציונליזם האיראני:
"האיראנים נחושים לתעתע בעולם כולו ולהגיע לנשק גרעיני.
הם מבצעים זאת תוך הפרה חוזרת ונשנית של החלטות מועצת הביטחון והוראות הסוכנות הבינלאומית בוינה.
העובדה כי מדובר באנשים מתוחכמים ומחושבים, השואפים להישאר בשלטון, וחותרים למטרותיהם בערמומיות אין קץ ובהערכה רצופה של צעדי וכוונות היריבים – איננה הופכת אותם לרציונליים במובן המערבי של המילה. ההנהגה האיראנית איננה כזאת."
שר הגנה ליאון פאנטה: שירות חשאי חדש מס. 17
אך חשובים עוד יותר מדבריו של שר הביטחון הישראלי, עם כל הכבוד, הם דבריו של שר ההגנה האמריקאי ליאון פאנטה. הנה מתוך דיווח המסתמך על סוכנות הידיעות הצרפתית, AFP מה-27 באפריל:
שר ההגנה האמריקני לאון פאנטה התייחס הלילה לדברי גנץ והביע תקווה שהם נכונים."אני מקווה שהוא צודק ושהוא יודע יותר ממני", צוטט פאנטה בסוכנות הידיעות הצרפתית AFP, בהתייחסו לריאיון שהעניק הרמטכ"ל לעיתון "הארץ" מוקדם יותר השבוע. "אין לי שום מידע ספציפי שמצביע על כך שהאירנים קיבלו החלטה כזאת או אחרת", אמר לכתבים בסנטיאגו, בתום פגישה עם שר ההגנה של צ'ילה. "אני רוצה לקוות שבגלל ההנהגה של ארה"ב, של הקהילה הבינלאומית ושל ישראל, האירנים יכולים להגיע להחלטה הנכונה", הוסיף.
כלומר, שר ההגנה האמריקאי לא מיישר קן עם הרמטכ"ל שלו מרטין דמפסי, ואפילו לא, עם כל הידידות, עם הרמטכ"ל הישראלי בני גנץ.
הרי אינכם חושבים ברצינות שהרמטכ"ל שלנו גנץ יודע על האיראנים משהו שפאנטה לא יודע.
או שפאנטה חושב כך.
מה גם שלפאנטה כבר יש מקור מידע חדש.
שר ההגנה האמריקאי החליט על צעד חשוב יותר מכל אמירה כזאת או אחרת בדבר הרציונליות האיראנית.
פאנטה, שבעצמו עמד בראש סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-CIA ומכיר היטב את יכולותיה, לטוב וכנראה גם לרע, ובטח לא שכח את אותה הודעה של 16 סוכנויות המודיעין שהתפרסמה במקביל לפתווה של חמינאי ב-24 בפברואר השנה, עושה מעשה.
ב-23 באפריל, יום לפני הראיון שהעניק הרמטכ"ל גנץ ב"הארץ", הודיע משרד ההגנה האמריקאי על ייסודו של "שירות ההגנה החשאי" - Defence Clandestine Service - בעצם יחידת מודיעין צבאית, שתופעל מתוך הפנטגון, ותהיה גוף המודיעין מס. 17 בארצות הברית.
אך שלא כמודיעין הצבאי עד כה, שפעל בעיקרו להשגת מידע טקטי וצבאי, הגדרת התפקיד של הגוף החדש מבהירה את כוונתו של פאנטה:
איסוף והפצה של מידע הנוגע לנושאים גלובליים ושיתוף סוכנויות אחרות באותו מידע.
gathering and distributing information on global issues and sharing that intelligence with other agencies
הגוף החדש מיועד לפעול באזורים המעניינים במיוחד את משרד ההגנה.
כמו איראן.
ברור שמומחים הקרובים לסי.איי.איי. כבר מביעים הסתייגות ותוהים על הצורך.
יתכן ששר החוץ האמריקאי ואולי גם הנשיא שלו, חשים שיותר מדי פעמים בשנים האחרונות הם הוטעו על ידי ההערכות שסופקו להם על ידי 16 גופי המודיעין הוותיקים.
ועכשיו, עם דיסקין והפתווה, הגענו לשלב האחרון בינתיים במלחמת השו-שו הגדולה.
ולא תגידו שהכל עכשיו ברור יותר.
התמונה המצטיירת מן התיאור כאן היא מבלבלת ומביכה.
עולה ממנה תמונת מאבק בין שני כוחות הנאבקים ביניהם בארה"ב כמו בישראל:
אלה שנחושים בדעתם למנוע מאיראן נשק גרעיני, בטענה שזו סכנה גדולה מדי לשלום העולם, האזור, ולשלומה של מדינת ישראל.
ואלה שנחושים בדעתם לאפשר לאיראן נשק גרעיני, בטענה שהסכנה לא גדולה כל כך, שהאיראנים רציונלים, שהדיטאנט לא היה רע כל כך, שיהיה איזון מבורך, שמלחמה קונבנציונלית מסוכנת יותר ושאי אפשר לסמוך על נבחרי העם – שהרי העם הוא מטומטם, סלילה, הדיוט.
הפוליטיקאים, נבחרי העם, נמנים בדרך כלל על הצד הראשון.
אנשי צבא ושו-שו, בשירות ולשעברים, נמנים בדרך כלל על הצד השני.
אפשר להציג את התמונה כך:
הפוליטיקאים המאיימים על איראן במלחמה, במקרה שתלך לקראת פצצה, הם לא אחראים, הם מחרחרי מלחמה, הם הרפתקנים שחובה לעצור אותם.
ולעומתם הגנרלים ואנשי השו-שו העושים כמיטב יכולתם כדי למנוע איום ממשי על איראן ולאפשר לה נשק גרעיני הם אחראים, הם שומרים על שלומנו, הם מגוננים עלינו מפני הפוליטיקאים ההרפתקנים.
כך מציגה את התמונה חלק מהתקשורת שלנו.
אפשר להציג את התמונה גם אחרת:
הפוליטיקאים, כאן ובארצות הברית, יודעים מה פירושה של איראן גרעינית. הם רוצים למנוע את המצב הזה. הם נבחרי העם. לו הם חייבים דין וחשבון. אם הם לא יצליחו, העולם עלול להקלע לתקופת קרח קשה. גם הם ישלמו את המחיר. מבחינת הפוליטיקאים האלה איראן גרעינית היא סיוט.
ולעומתם הגנרלים ואנשי השו-שו פועלים, במודע או שלא במודע (חלקם כך וחלקם כך) בשירותם של מחרחרי המלחמה. סוחרי הנשק, סוחרי הנפט ומחפשי האורניום. כל אלה ירוויחו בוכטות אדירות במקרה של איראן גרעינית. ספסרי הנשק יחזרו אל ימי הזוהר של המלחמה הקרה. מחירי הנפט ומחירי האורניום יהיו הרחק בשמיים. איש לא יעז לאיים על צה"ל או על הסי.איי.איי. או על הפנטאגון בקיצוץ תקציבים. האיום המתמיד על העמים, במזרח התיכון ובעולם כולו, יהיה גיהנום מבחינתנו – וגן עדן מבחינת מרוויחי המלחמה.
אז איך זה, הבה נשאל, שהתקשורת, השמאל והליברלים, רובם שלומניקים אחד-אחד, תומכים דווקא בגנרלים ובשו-שו?
כדאי לזכור כמה תכופים המקרים שבהם מתחזים מלבי השנאה ומחרחרי המלחמה לפיסניקים חמודים, לעמותות של שוחרי טוב ואלופי זכויות האזרח. כדאי לזכור שברוב המקרים הם ניצבים בחזית אחת עם איראן והחיזבאללה, עם החמאס ועם קוריאה הצפונית, גם בלי קשר לנטייתם להקל ראש בגרעין האיראני. כדאי לזכור שהאנטי-אימפריאליזם והאנטי-מלחמתיזם שלהם לא מפריע להם כלל וכלל לחיות על חשבון קרנות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות מסתוריות למחצה או לחלוטין.
אולי הזכרונות האלה יעזרו לנו להחליט איפה נמצאת האמת בתמונה המורכבת הזאת.
שהרי מה שהם חושבים עלינו, אנחנו כבר יודעים.
הציבור מטומטם. סליחה, הדיוט.
אלה היו השערות קונספירטיביות א' וב'.
וכמובן יתכן שההיסטוריה אינה אלא מקרה מחורבן אחד אחרי השני, שאין שום היגיון או סדר, שהכל בלגן אחד גדול, שהכל אישי וקטנוני והכל חשבונות עבר טיפשיים ולך תמצא בהיסטוריה ידיים ורגליים.
אבל יתכן גם שזו בסך הכל רק השערה קונספירטיבית ג'.
